דור הלייקים: האם לא הוזלנו את השימוש בשואה?
במקום לשתף את חברינו בסיפורי השואה דרך הרשת, זיכרון הזוועות צריך להישמר בצורה אמתית ולא להימדד דרך אימוג'ים מזילי דמעה
תארו לכם עולם אחר בו הרשתות החברתיות היו פועלות לפני 77 שנים. האם השואה הייתה זוכה להקלקה המהירה על מקלדת הלייק, ומקבלת עשרות אלפי שיתופים ברשת? נסו לדמיין את אותן תמונות מפורסמות מהמלחמה- כמה לייקים ושיתופים היו שוות תמונת הילד היהודי עם הקסקט אשר מרים את שתי ידיו למעלה בכניעה, או אותו גבר יהודי מתפלל עטוף בטלית כאשר החייל הגרמני מכוון אליו רובה.עוד כותרות ב-nrg:
• זינוק של 50% בפשעים האלימים נגד יהודים בבריטניה
• שונית ענק התגלתה במקרה בשפך האמזונס
• פסח מאחורינו: שיאי מטיילים וטונות של זבל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כמה לייקים ושיתופים היה שווה? התמונה המפורסמת של הילד היהודי שמרים את שתי ידיו.
צילום: גטי אימג'יס
האם בלחיצה על הכפתור היינו מצליחים לשנות את פניה של אירופה הבוערת, או מצליחים להציל את חיי בני האדם? אנחנו רוצים להאמין שבזכות האינטרנט, ממדי מכונת ההשמדה הנאצית היו מחוסלים אך לא בטוח שכך היה קורה.
ממרחק הזמן אני ובני דורי, הדור השני לשואה, יכולים לשאול את עצמנו ואף להעביר ביקורת פנימית, האם לא השתמשנו בשואה עד כדי זילותה? כיצד קרה שכל אדם שאיננו מסכימים עם דעותיו, מכונה בפי אחרים בפייסבוק כ"נאצי", ואיך זה שצעירים לעיתים משתמשים בשפתם ומדברים על אירועים שהם חווים כ"שואתיים". האם לא הגזמנו עם הדימויים?
במרחק הזמן ההיסטורי הזה, בין סיום מלחמת העולם השנייה, לשנת 2016, נדמה כי צעירים ומבוגרים כאחד, אשר חיים בעידן אינטראקטיבי, מרגישים צורך לפשט את השואה ולהפוך אותה לסיפור שניתן יהיה לשתף עם החברים.
ייתכן והמטרה חשובה - ליצור הזדהות וחיבור עם הניצולים. אך האם בכל מחיר? התשובה היא "לא", מכיוון שהשואה אינה תמונה אחת וסטטוס ששווה אלף לייקים. מדובר בשישה מיליון סיפורי חיים של אנשים שנעלמו מן העולם ואינם עוד.
אחד מאותם סיפורים הוא סיפורו של אבי ז"ל, הניצול היחידי ממשפחתו שנספתה ושרד את מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. אבי ניהל מאבק עיקש על מנת לשמור על התמונות של משפחתו. אך אף אחת מהן לא הגיעה לישראל, ולצערי הרב לא תזכה לעלות לרשת האינטרנט.
לפני שנפטר, שאלתי את אבי, כיצד לא נותרו תמונות משפחתיות. הרי מדובר בזיכרונות. אבי סיפר לי שלאחר המלחמה, כאשר שב לביתו ממנו גורש בעיירה קושיצה בסלובקיה, הוא דפק בדלת וגילה שמספר שנים מתגוררת שם משפחה זרה. לאחר שמצא קופסה מאובקת עם תמונות הוא עלה איתה לאניית המעפילים "יגור" , שם התרחש קרב בין הבריטים, לבין המעפילים מול חופי קפריסין. בזמן המאבק בחיילים הבריטים, נעלמה הקופסה של אבי, וככל הנראה שקעה כאבן במצולות הים.
סיפורים רבים לא יזכו ללייק או לשיתוף. מספר על היד.
צילום: Getty Images
הסיפור הזה לא הניח לי, מכיוון שהיה מדובר בזיכרון האחרון והיחידי של משפחתי מצד אבי. האובדן היה בלתי נתפס. אין תמונה שתצליח לתאר ולתפוס את הרגע הזה, בו אבי מנסה לשמור על מה שנותר כשארית הפליטה. אין דרך לקבל על זה לייק וגם לא אייקון של סמיילי עם דמעה.
לצערי, חלק גדול מהסיפורים של הניצולים נשכח ואבד לנצח. רובם לא יזכו לשיתוף או לייק או לתמונת סלפי, שנחשבת היום לטרנד הלוהט בקרב הצעירים והמבוגרים. אני לא אומרת לא לשתף, אבל כמות הלייקים שמקבלת תמונה כיתתית באושוויץ שהפכה לחיבור האולטימטיבי לזיכרון השואה - זוהי טעות!
עלינו לנצל את הימים הללו להקשבה והאזנה לעדויות הניצולים ההולכים ומתמעטים. חשוב לשתף, להעביר הלאה, וכן - גם לעשות לייק. אבל לא בכך סיימנו את עבודתנו. עלינו, בני הדור השני, מוטלת העבודה הקשה - לעבור על כל פיסת מידע היסטורית ומשפיעה, בשביל להנחיל אותה לדור הבא בצורה אמתית וראויה, כי בעוד מספר שנים, אנו נהיה אנשי העדות הבאים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם