נמאס לי להתנצל - אלו גם ימי הזיכרון שלי
מדי שנה מטנפים על החרדים משום שלפי אמונתם זיכרון הוא אמירת משניות ומעשי חסד, ולא עמידה בצפירה. הקמפיין הזה הוא מסע דחייה של הציבור החרדי אל מחוץ לאתוס הישראלי, אבל למה בימי הזיכרון? למה להפוך את האבל לעוד גורם מפלג?
אני חרדי ואני וגר באחת השכונות הכי חרדיות בירושלים. מדי שנה בבוקרו של יום הזיכרון השכונה שלי עמוסה. לא, אין באמת אף אירוע מיוחד ועד להופעתה של "שטיסל" איש מכם כמעט לא שמע על השכונה הזו. אבל בכל שנה בבוקרו של יום הזיכרון, גדודי צלמים מגיעים אליה חדורים במשימה להביא את "התמונה השנתית" של חרדים הולכים בצפירה. מין תמונה מסורתית כזו שצריכה להופיע בעיתונים. כמו תמונה של ניצול שואה מדליק נר, תמונה של הרכבים בנתיבי איילון עוצרים והנהגים עומדים, ככה גם התמונה הזו של חרדים הולכים בצפירת יום הזיכרון.עוד כותרות ב-nrg:
- הפרצוף הכפול: ד"ר אחמד ומיסטר טיבי
- הסוציאליזם הוא הפילטר המוסרי של הקפיטליזם
- זיכרון בסלון: ככה למדתי לא לברוח מיום השואה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אחרי התמונה כמובן מגיעות ההאשמות: החרדים מזלזלים בזכר השואה. כאילו שהנאצים הבדילו בין חרדים לחילונים, או שיש סיבה אחרת שבגללה השואה "שייכת" יותר לחילונים.
חרדים בזמן הצפירה בכיכר השבת בירושלים. ''השואה ''שייכת'' יותר לחילונים?''.
צילום: פלאש 90
החרדים – כן אותם אלו שלא נוהגים לעמוד בצפירה – חוו את השואה בדיוק כמו עמיתיהם החילונים ומתוך ששת המיליונים נספו קהילות חרדיות שלמות, ביניהן הסבים והסבתות של אלו שמצולמים הולכים בצפירה ו"מזלזלים בזכר השואה".
המחלוקת מעולם לא הייתה על זיכרון השואה אלא על סוג הזיכרון. זהו לא זכר השואה, אלא זכר הצפירה. החילונים בחרו ביום השואה בשבוע שלפני יום העצמאות; החרדים בחרו בצום עשרה בטבת שהוכרז "יום הקדיש הכללי". ובכל זאת התמונה הזו חייבת לתפוס את הכותרות כל שנה מחדש. כאילו שעורך עיתון שלח פעם צלם לתעד חילונים שלא עומדים באמירת 'קדיש' בעשרה בטבת.
אבל זה כבר ויכוח סרק ונדמה כי הוא כבר מוצה עד תום. כל המילים האלו הן רק ההכנה לקראת יום ההתנצלות הלאומי שלי. זה קורה מידי שנה ביום הזיכרון לחיילי צה"ל. יחד עם כל עם ישראל גם אני זוכר, כואב ובוכה, אבל בעיקר מתנצל.
באנלוגיה על המשפט החילוני העממי "סבא שלי היה רב", אני טורח לספר ביום הזה לכל מי שמוכן לשמוע שסבא שלי, מאיר אליעד ז"ל, היה לוחם אצ"ל; וסבי השני, שרגא קרומבי ז"ל, הגיע לכאן בטיסה ישירה מאנגליה עם פרוץ מלחמת העצמאות והתגייס לצה"ל עד סוף המלחמה. תמיד הוא סיפר שמיד כששמע ברדיו על הכרזת המדינה נסע לשדה התעופה והתור לטיסה לישראל היה הארוך מכולם. אנשים רבו על מקום בטיסה לארץ כדי להילחם על הקמת המדינה, וגם הוא.
גדלתי במשפחה לוחמת ואני דור 16 בארץ. סבי לוחם האצ"ל גורש מטבריה וגדלתי על ברכי סיפורי המחתרות ואהבת הלוחמים. משפחתו של אבי עזבה חיים נוחים ומפנקים באנגליה כדי לעלות לארץ, וסבי ראה בעבודתו כמרצה בטכניון בחיפה שליחות ציונית. אז למה במקום לאפשר לי להיות חלק מהאבל הלאומי אני צריך לעסוק בהתנצלויות? ועוד לא דיברתי על כך שבן דודי אשר אליעד ז"ל נהרג במלחמת ששת הימים.
אני לא נכנס כאן בכלל לשאלת הגיוס והאם רק צה"ל הוא "כור ההיתוך" של החברה הישראלית, או שרצוי לאפשר לצעירים חרדים לשרת במסגרות "שירות לאומי" בארגוני חסד וכדו'. זו גם לא רק העובדה שסבי שירת באצ"ל ואבי בגולני, כי למען ההגינות לא כל חרדי הוא דור 16 בארץ ולא לכולם יש אבא ששירת בצבא להסתתר מאחוריו. השאלה האמתית היא האם הציבור הישראלי רוצה לדחות את החברה החרדית ולהפוך אותה לקהילה שאינה חלק מהזיכרון הלאומי, או להכניס אותה תחת כנפי הזיכרון.
לא ברור מה חושבים לעצמם עורכי העיתונים וכותבי טורי הדעות שמתנגחים בחרדים על בסיס קבוע סביב יום הזיכרון. דבר אחד בטוח: הקמפיין הזה הוא מסע דחייה של הציבור החרדי אל מחוץ לאתוס הישראלי.
מידי שנה מטנף שדרן רדיו אחר את החרדים, שמעזים לא לעמוד בצפירה כיון שבאמונתם זיכרון הוא אמירת משניות ומעשי חסד ולא בצפירה ("מנהג של גויים"). מיד אחרי האמירה הקיצונית התורנית מתחיל פולמוס שלם מדוע החרדים אינם חלק מהחברה הישראלית – וכך דואגים לקבע מידי שנה את הקמפיין השנתי לדחיית החרדים.
נראה כי יש לא מעט אנשים שדווקא תומכים בליבם ברעיון הזה של דחיית החרדים מחוץ לגבולות החברה הישראלית. אבל למה בימי הזיכרון?! למה להפוך את האבל לעוד סיבה לפילוג, במקום לאחד את העם כולו סביב גבורתם של חיילי צה"ל?
אז השנה נמאס לי להתנצל. אלו גם ימי הזיכרון שלי. ואגב, את הצפירה בשנים האחרונות ביליתי במקום הכי מרכזי שיכולתי – ושם עמדתי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם