לא נולדתי לניצולי שואה, אך החרדה נמצאת ב-DNA שלי
לא גדלתי על סיפורי מחסור ונטישה, אבל זה מסתובב בנפש - החרדה הזו שבן רגע הכול יכול להתהפך. כך, יום השואה הוא הידיעה הברורה שהשאיפה להשמדת היהודים טרם עברה מהעולם - אבל הוא גם יום העוז של עם שמתעקש לחיות
אני אוגרת אוכל. תמיד. אין לי מזווה וגם לא מקפיא מספיק גדול, אבל אני אוגרת אוכל במגירות עמוסות לעייפה. שיהיה. למקרה שפעם ייסגרו כל המכולות בעולם וכל הסּופרים ולא יהיה יותר איך להשיג אורז או פסטה או שמן ומלח. אני מבשלת יותר מדי. הרבה יותר מדי. מתה מפחד שלא יספיק, גם כשאנחנו לבד. חלק נכבד מהאוכל מושלך בסופו של דבר. זה מבאס אותי, מייסר אותי, מציף את נזיפות ה"בל תשחית" וה"יש אלפי ילדים רעבים באפריקה", אבל אני לא מצליחה אחרת.
יום השואה ב-nrg:
נתניהו: 'האנטישמיות ושקריה לא מתו עם היטלר בבונקר'
לקפוץ מהרכבת למוות - לחופש: סיפורה של ניצולה
רוב משתתפי מצעד החיים רוצים בן זוג יהודי
האב ברח מאוסטריה – הבן שב לקבל פרס
• כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כל נסיעה לכל מקום מלווה אצלי קודם כול בתהייה מה נאכל ואיפה נעשה השלמות אם נישאר רעבים; כמה קשקושים ניקח לדרך למקרה ש־לא ברור מה, והאם יש במסלול הנסיעה שלנו די תחנות רענון, רק ליתר ביטחון.
סלקציה באושוויץ. כשבן רגע הכל יכול להתהפך
צילום: AFP
אני לוקחת איתי בקבוק מים של ליטר וחצי גם לנסיעה קצרה למכולת. שיהיה. כי רק המחשבה שאתרחק ממקור מים זמין עושה אותי צמאה. אני בוהה בילדים שלי לעתים קרובות בהתפעמות של פעם ראשונה. סולחת על הבלגן ועל הבזבזת ומתאמצת להיות אמא שלהם, למרות שהרבה יותר מדי פעמים אני נקלעת לתפקיד הסבתא. כל פרדה מהם מלווה בחצי מחשבה של מה אם, ואוי ואבוי אם יעלה על דל השפתיים מה ה"אם" האימתני הזה אומר.
זה מסתובב לו בנפש, ככה בקטנה. מטייל בנימי הדם, עובר בראש לרגע ונעלם. לא משתלט, לא משתק, אבל שם. קצת מדגדג את התחום הקולינרי, שוקע קלות ביחסי ההורות מול הילדים. בא והולך כמו קפיצה קטנה של מחוג השניות, מתקתק את הרגע הספציפי שאתה יודע שיחזור על עצמו בעוד 24 שעות, אבל נכון לעכשיו כבר עבר ונעלם.
אני לא דור שני לניצולי שואה ואפילו לא שלישי. לא גדלתי על סיפורי מחסור ונטישה, ואין בי אף לא רבע גן פולני לרפואה או שלא לרפואה. סבתא אחת שלי רעבה ללחם ברודוס העות'מאנית עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, כל שאר הסבים־סבתא ברחו מסוריה בנעוריהם בנסיבות דומות. כולם נפגשו בארגנטינה הבשרנית ופיצו אותנו בקילוגרמים אינסופיים של אסאדו משובח.
את צלבי הקרס וכתובות ה"יהודים לפלסטין" שרוססו בשכונתם, בלעו ההורים שלי כטבע העולם. לא העלו בדעתם לקרוא לזה אנטישמיות. צוררי היהודים באירופה התחבאו בשכונתם ודיברו את שפתם המתגלגלת, אבל הוריי ובני קהילתם לא חשו בהם ולא נתנו עליהם את דעתם.
ובכל זאת, היא טבועה בי. מודעות־יתר מעורבת בחרדה־לייט שעוד רגע הכול יתהפך, ולא יהיה יותר: לא קהילה, לא מדינה, לא משפחה. היא עוברת בעורקיי למעלה מ־3,000 שנה – מיציאת מצרים ועד לאושוויץ; מניסיון הכחדת היהודים בפרס ומדי ועד לפוגרומים בעיירות מזרח אירופה; משואת פוסט מרד בר כוכבא ועד לפוגרומים הפחות מדוברים נגד יהודי ארצות האסלאם.
כל אלה יחד חלחלו לדי־אן־איי היהודי שלי, שמסתכל נפעם על מדינת היהודים, אבל לא מצליח להשתחרר מהחשש שסצנת החתונה המתנפצת תחת מגפי הקוזקים מ"כנר על הגג" תחזור על עצמה.
איך חיים מתחת למים
את ניצולי השואה הראשונים שהכרתי זיהיתי בנסיעות אוטובוס עירוניות, כשאמא פקדה עליי שלא להצביע ולא לנעוץ מבט. בספרדית מתלחששת היא הסבירה לי מהו המספר הטבוע על ידם ומה הוא מלמד. ואני כבר הצלחתי לא להצביע, אבל לא יכולתי בשום אופן שלא לנעוץ מבט. זמן קצר אחר כך התחתן אחי עם בת לניצולי שואה, למרות שלא קראנו לזה ככה. לראשונה ראיתי את המספר הצרוב הזה מקרוב, וקיבלתי הצצה חטופה לעולם ההוא שהסופר ק. צטניק קרא לו פלנטה אחרת.
בלעתי בזה אחר זה ספרי שואה, הייתי מהופנטת לסרטי שחור־לבן בטלוויזיה בשלהי ניסן, וראיתי בכל אחד מהם אותי ואת כל אשר לי. והמבט ההוא עדיין נעוץ בכל תמונה, בכל מזכרת של לפני ואחרי ומה יכול היה להיות. מה יכול היה להיות - עם יהודי העת החדשה ויהודי העת העתיקה ואיתנו, שסוחבים את עול היהודי הנרדף באיזה תא עצב רגיש ובלתי נראה שלא מצליח לעזוב אותנו.
אד מוסברג, ניצול ממחנה מטהאוזן, נושא את מספר האסיר שלו
צילום: יוסי זליגר
יום השואה בשבילי הוא סך כל הפרעות והפגיעות ביהודי ההיסטוריה, וההבנה המודעת עד כאב ששאיפת ההשמדה ההיא עוד לא עברה מהעולם. אבל יום השואה והגבורה הוא גם יום התקווה וההתעוררות.
בספרה החדש והמצוין של אמונה אלון, "בית על מים רבים", מוזכרת הבדיחה הכמו־אנטישמית על אלוהים שמודיע למנהיגי שלוש הדתות המונותאיסטיות כי בעוד 48 שעות הוא עומד לשטוף במבול את העולם. השלושה אוספים את מאמיניהם וממהרים לדווח. הבישוף מכנס את הנוצרים בכנסייה, וקורא להם להתפלל ולהתוודות לפני המוות. האימאם מכנס את המוסלמים במסגד ונוהג באופן דומה. הרב, לעומת זאת, עולה על הבימה בבית הכנסת, דופק עליה פעמיים ואומר: "יהודים, יש לנו 48 שעות ללמוד איך חיים מתחת למים".
הבדיחה הזו אולי נולדה כקנטור נגד היהודי שואף ההשתלטות על העולם, החרק המתסכל שבלתי אפשרי להשמיד אותו. אבל היא גם ביטוי לעוז ולגבורה היהודית לדורותיה. לצד הגן החרדתי שהורישו לנו אבותינו הקדומים והמאוחרים, יושב גן עקשן פי כמה שמסרב להיכנע. הוא יצא ממצרים, לחם ברומאים, הצטרף לפרטיזנים, סחב מעפילים אל החוף ובנה לנו מדינה.
כמו כל גן טוב, שני הגנים האלה בסך הכול עוסקים בהישרדות – האחד לא נותן לנו לשכוח, האחר לא מרשה לנו לוותר. הראשון מפתח מיומנויות אגירה, השני מאמן אותנו באומנויות לחימה, על כל "אם" שלא יבוא, גם בלי שנעז להעלות על דל השפתיים מה ה"אם" האימתני הזה אומר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם