71 שנים אחרי: התובנות שהשואה נותנת לנו

הכוח של ישראל הוא ביכולת לספר את הסיפור. לעצמנו ולעולם. אבל תוך כדי ההתמודדות והעיבוד בתודעה הקולקטיבית אפשר לגלות את האופי הישראלי החדש

אמנון לורד | 5/5/2016 10:12
אחד המאמרים הבודדים, אם לא המאמר היחיד, שהיה שווה לקרוא ערב יום השואה היה מאמרו של פרופ' גבריאל מוקד ב'הארץ', מכל העיתונים. מוקד החזיר למרכז הבמה את מרד גטו ורשה ואת גיבורו מרדכי אנילביץ'. ויותר מכך, הודיע שהוא מרים כוס לחיי הצבא האדום ואחר כך – אפילו לסטלין האכזר.

עוד כותרות ב-nrg:
- סגן הרמטכ"ל: 'לא התכוונתי להשוות בין ישראל לגרמניה'
- כשגיליתי את האמת על הדוד שנעלם: חייל ב-ss
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

סטלין זה אולי עניין שנוי במחלוקת, אבל כן. לזכר הצבא האדום. בהחלט. בלי הגבורה, ההתמדה הכובשת והמכבשית, והנחישות ללכת עד הסוף – עד ברלין, גרמניה הנאצית לא היתה מובסת. לארצות הברית ולבריטניה לא היה הכוח לכך, והם היום מגיעות עם היטלר להסכמות וגרמניה היתה שורדת.
 
ללא נחישות הצבא האדום גרמניה לא הייתה מובסת'. הדגל הסובייטי בבניין הרייכסטאג

מוקד אף תהה, היכן הייתה הנהגת תנועתו של אנילביץ' ומדוע לא ניסו ליצור איתו קשר? הכוונה להשומר הצעיר, "משפחתו של מאיר", כפי שהיא כונתה במברקים מקוטעים מיד אחרי המרד בגטו ורשה. הסיבה לכך היא, שהתנועות החלוציות בארץ ישראל חיו כאן בנתק נפשי ואינטלקטואלי ממאורעות השואה באירופה. הם לא תפסו מה הולך שם והמשיכו בשגרת הדאגה למחטפים פוליטיים וכלכליים מקומיים. ממש כמו בישראל של היום.

בבוקר מנהיגים פוליטיים דגולים רבים בקול גדול על כן להחזיר גופה של ערבי או לא להחזיר, כאילו מדובר בשאלה אסטרטגית גורלית; ובערב כבר נאפדים בסבלות העם היהודי לדורותיו ועוברים מיללות הקוטריי של המאבק בטרור לנהי המתמשך של העם היהודי לדורותיו.

מאיר יערי וחבריו לא יצרו קשר עם אנילביץ' משום שהם לא הכירו אותו. עלייתו של מרדכי אנילביץ' לעמדת מנהיגות היא חלק מסיפור השואה. בארץ הכירו מנהיגות מסוימת בפולין שכללה את טוסיה אלטמן ויוסף קפלן ואחרים. אנילביץ' היה מדריך תנועתי מהדרג השני, ולאחר שהתברר גודל האתגר בוורשה, טיפוסים לוחמניים ואף הרפתקניים כמו אנילביץ' תפסו מנהיגות. האחרים נמוגו או זזו הצדה או נהרגו.

אבל השנים הרבות מאז השואה מתחילות להעניק לנו כמה תובנות, אולי בעיקר על עצמנו. קודם כל כבר כמה שנים שאת אירועי יום השואה מובילים מנהיגים שהם ילידי הארץ. שמעון פרס היה האחרון שנשא איתו זיכרון חי מ"שם". גם ריבלין וגם נתניהו מתעלים את הזכרון ואת הסיפור הלאומי בדרכם הייחודית. וצריך לומר, שדווקא בדור החדש הזה, של מנהיגים שלא ידעו את מוראות השואה עצמה, אפשר ללמוד משהו על היכולות המיוחדות של עם ישראל.
 
צילום: אלעד מלכה
האחרון שנושא איתו זיכרון חי. שמעון פרס צילום: אלעד מלכה

בשנים האלה אמור להיסגר הנתק שאותו סימלו מנהיגי התנועות החלוציות מתקופת הישוב. הכוח של ישראל הוא ביכולת לספר את הסיפור. לעצמנו אבל גם לעולם. זה יתרון ענק, שמותיר תרבויות אחרות הרחק מאחור. נתניהו תיאר זאת אמש בנאומו כמערכה של גוג ומגוג בין מסע השקר הלא מיסתורי בכלל, לבין המאמץ לספר את האמת. בנושא הזה "תורתנו אומנותנו, אמנותנו ואמונתנו" זה עניין לכולם. זה לא סיפור מגזרי.

עמים אחרים שאולי לא עברו "שואה" כמו זו שירדה על העם היהודי במאה הקודמת, אבל עברו אסונות חברתיים כבדים שעלו בחיי אלפים רבים, אינם מסוגלים לסגור בתוכם את מעגל הסיפור הלאומי. רוסיה, למשל, והשואה הפנימית של הסטליניזם. אין סיפור, אין חשבון נפש. כך גם ארגנטינה ו"המלחמה המלוכלכת" וגם ספרד ומלחמת האזרחים שלה.

אבל תוך כדי התמודדות עם הסיפור ועיבודו בתודעה הקולקטיבית הישראלית, אם יש דבר כזה, אפשר לגלות את האופי הישראלי החדש. לא תמיד החדשות טובות בתחום הזה. אופייני לדור הזה, שעושים מצג על "שואת החיות" ברחבה שמול יד ושם, יום לפני יום השואה. זה מצחיק יותר משזה עצוב, ואלו החדשות הטובות.

איפה בעולם אפשר לראות הבלות שכזאת? בישראל אין טיפת כבוד לסמכות, ואם לקצר – אין טיפת כבוד. אבל צריך להשלים עם המציאות. התרבות הישראלית על כל הבטיה מושתתת על אדנים של אנארכיזם. כמעט שאי אפשר לעבוד נגד זה. האנארכיזם הגורם כמובן לאנארכיה בכל תחום מובנה לתוך הד-נ-א שלנו. אנחנו משלמים על זה יום יום מחירים בכל תחום.

מי היה מאמין שהציונות תתגשם בעזרת תוספי דלק של מרקסיזם מהפכני אנארכיסטי. זה קיים אצל המתנחלים וזה קיים בשמאל הקיצוני, זה קיים בצה"ל וגם בבית המשפט העליון. אבל האנארכיזם הזה עומד גם על יכולות גיבוריות שלא ייאמנו של יחידים בעלי תושיה ויכולת ארגון. דווקא ביום השואה שומעים על אותם סיפורים שלא היו כמותם בשום עם אחר.

ישראל מתייחדת עם זכר ששת המיליונים (רויטרס)
 



לכל החדשות בזמן אמת - עקבו אחרינו בטוויטר:
 
  
יותר ויותר אני נוטה להזכיר לעצמי, שבצד הגורמים השליליים בחברה היהודית שתרמו לרצח ההמוני של העם היהודי, היו גם כמיליון וחצי יהודים שלחמו בצבאות השונים נגד גרמניה הנאצית. חלקם הגדול בצבא האדום. האם היום ניתן לגייס מיליון וחצי יהודים לצבא שיילחם למטרה כלשהי? ספק רב.

קל לקנות את היהודים בגירסת הישראליות. הנה, רוב המימון למחקרים על השואה ולהפקות טלויזיה מגיע מגרמניה. רוב המימון למיזמי אינדוקטרינציה שמטרתה ללמד את היהודים מהי דמוקרטיה וכמה זה נורא "מדינה יהודית" מגיע מגרמניה. העיתון המשפיע ביותר על האליטה במדינה נמצא בבעלות חלקית של מו"ל גרמני. זה נראה סביר? מטורף לחלוטין.

ובכל זאת, זה לא ממש רציני. כי כאן נכנסת עוד תכונה שמתגלית בעם הזה: העם הפשוט בישראל אינטליגנטי בהרבה מהממוצע של עמים אחרים; בעוד האינטלקטואלים שלנו הם ברמה בינונית ומטה. תחשבו צימרמן. או שאר השמות שכביכול מבינים בגרמנים ויהודים.

71 שנים אחרי השואה ישראל היא מקום אחד שיש בו סימני חיים. יש בה רצון אדיר לחיים, יש בה חיוניות אדירה. מסביבנו מוות וקריסת מערכות לאומית בארצות השכנות. המערב משני צדי האטלנטי איבד את תשוקת החיים ונמשך אל התוהו המוסלמי. העוצמה היהודית בישראל מחפשת את החופש כדי להשתחרר.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

אמנון לורד

עיתונאי. עבד כעורך וכותב בעיתון "חדשות", לאחר מכן עבד כמבקר קולנוע בידיעות תקשורת. משמש כעורך בכיר ב"מקור ראשון". כתב מספר ספרים ביניהם ביוגרפיה פוליטית של אורי אבנרי, 'רצח בין ידידים'. ספרו האחרון: "הדור האבוד" על מלחמת יום הכיפורים.

לכל הטורים של אמנון לורד

המומלצים

עוד ב''דעות''

פייסבוק