יום הזיכרון: המכנה המשותף עדיין קיים
אף שהאליטות הישנות מרגישות שהן נדחקו הצדה, צפירת יום הזיכרון עודנה מחברת את כל חלקי המדינה
בוקר חול המועד פסח התחיל בכלל בחיפוש אחר חורשת קק"ל שבה נוכל להעלות זבח ולהקריב את קורבנות החג ב"על האש" משפחתי. כביש 395 בין אשתאול לעין כרם נבחר הן בשל קרבתו לבירה והן כי הוא אחד הכבישים האחרונים בהרי ירושלים שעדיין טובלים בנוף טבעי ולא נחנקו תחת שמלת בטון ומלט. כך מצאנו את עצמנו בהר הטייסים. התברר שאהרן מעולם לא היה במקום, אף שהוא טייס קרב בדימוס שנטל חלק בקרבות טייסת 101 במלחמת יום הכיפורים. הוא נולד עם המדינה, התגייס לפני מלחמת ששת הימים לסיירת "אגוז", ולאחר תום שירותו כקצין ביחידה התגייס שוב לקורס טיס.
עוד כותרות ב-nrg:
- בום! פיצוץ, ואמרו בקשר: 'שלילי, קודקוד, שלילי. יוני נהרג'
- קצין נפצע קשה ממטען בכניסה לכפר חיזמה
- "אני רואה את הרוח של אוהד בכל מפעל הנצחה"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מצבות ההנצחה בהר הטייסים בנויות כעמודים מרובעים גבוהים, ובראש כל אחד מהם רשומה התקופה שבה נפלו החללים ששמותיהם חקוקים על צלעות העמוד. תקופת מלחמת יום הכיפורים תופסת לא פחות מארבע צלעות ארוכות. אהרן עמד מולן, קרא בקול את עשרות השמות וגילה שהוא מכיר את כולם. "זה, זה וזה היו איתי בקורס", "עם זה חלקתי לוקר בטייסת", "זה סגן המפקד שלנו", "זה הנווט שלו", "זה מפקד הטייסת הסמוכה". "זה נפל בקרב אוויר בגולן", "זה בפגיעת טיל קרקע־אוויר רוסי בדלתא", "זה צנח ונרצח בשבי", "זה הפיל 'מיג' סורי, ולמחרת חטף ורטיגו והתרסק עם המטוס בכנרת".
עדיין גורם מאחד. הצפירה בהר הרצל בשנה שעברה
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
עמדתי בצד כשהוא ירה את השמות, מאזין לסיפורי הצעירים שעלו בסערה השמיימה, תרתי משמע, בני הדור שכמעט נמחק בשלהי הקיץ הארור ההוא. המטוסים כיום אינם קופסאות ברזל טיפשות עם סטיק ומצערת. הטייסים כבר לא מתים בקרבות אוויר, וגם לא בפגיעת טילי קרקע־אוויר סובייטים, לכל היותר בתאונות אימונים נדירות. אבל בימים ההם השמירה על שמיים נקיים עלתה במחיר אנושי כבד. המערכה כולה הובילה את העם היושב בציון כמעט למצב של "אין בית אשר אין שם מת". את "מגש הכסף" לא היה מי שלא ראה.
אהרן עצמו הביט למלאך המוות בעיניים במתקפת הנגד של 8 באוקטובר. המשימה שקיבל הייתה כמעט התאבדות: לטוס מעל הים התיכון ועד לאזור הדלתא בתעלה בגובה הגלים, בתקווה להתחמק מזיהוי המכ"ם. היה עליו להגיע קרוב לסוללות הטילים האימתניות, לנסוק מעלה בחריפות לגובה 5,000 רגל ולצלול אל המטרות. לא היו אז פצצות חכמות עם ג'י־פי־אס. הרגעים הללו שבהם המטוס ממריא כאבן ומתהפך באטיות היו רולטה רוסית אכזרית. צוותי הנ"מ המצריים ירו במטוסים כמו באבנים מתגלגלות, והשאלה הייתה רק מי ייפגע ראשון. חלק מהמטוסים הצליחו להשלים את המשימה ולהטיל את הפצצות, חלק חטפו את טילי היירוט והפכו לכדור אש בוער.
110 נערים־טייסים הקריבו עצמם על מזבח האומה בחורף 1973. השבר היה חריף. חבריהם שנותרו נפוצו על פני כל הארץ. גיסו של אהרן יורט עם מטוסו במצרים, נפל בשבי, שוחרר, חזר בתשובה והפך לחב"דניק משיחיסט. חברים אחרים התקדמו בחיל האוויר או בשירות הציבורי, חלקם פרשו לעסקים פרטיים. רובם היו קיבוצניקים, מושבניקים או בני משפחות אצולה מפא"יניקיות שלקחו קשה את השבר של יום הכיפורים אחרי הגאון של ששת הימים.
מזווית המבט הזו אני יכול להבין את תחושת ה"גנבו לנו את המדינה" שלהם. זו תחושה אותנטית. החילוניות הצברית של פלמ"חניקים וצנחנים, ספוגת עלילות הגבורה והמעש של הלוחמים והבונים, מרגישה שהיא מאבדת את הבכורה לאליטות החדשות. את הקיבוצניקים השזופים יפי הבלורית והתואר, ששמותיהם נחקקו אז על אנדרטאות, החליפו רועי קליין ודגן ורטמן הי"ד, עם הכיפות הסרוגות והמבט המהוסס של בחורי הישיבה.
זהו תהליך בלתי נמנע בחברה הישראלית. אחרי שהצליחה פחות או יותר להבטיח את הישרדותה הפיזית והכלכלית, היא הגיעה לשלב שבו היא יכולה להתפנות לשאלות של זהות ומשמעות. כאן, מה לעשות, יש ליהדות המסורתית עדיפות מכרעת על כל החיקויים שניסו החלוצים להמציא. המצביאים בדימוס יודעים את זה, השופטים בדימוס יודעים את זה ואנשי הרוח בדימוס יודעים את זה.
הנהי והבכי הקבועים על "הפשיזם והגזענות", לצד ההשוואות המופרכות לשנות השלושים בגרמניה, אינם אלא קינה טבעית ומובנת על עולם ישן שעבר אבולוציה רוחנית ותרבותית ושינה את פניו לבלי שוב.
ובכל זאת, פעם בשנה, כשצפירת הסירנה מנסרת את חלל האוויר, יש איזו אנרגיה מיוחדת של סולידריות עמוקה שנספגת בלבבות. קורבנם של הצעירים היפים שנגדעו בדמי ימיהם ממלא את הלב בצער קולקטיבי עמוק, שבאופן פרדוכסלי נושא עמו גם רגעים של חסד וחיבור מיוחד.
הצפירה היום ברחבי הארץ (רויטרס)
בתוך הדממה הזועקת הזו אנחנו זוכרים את מה שרעשי הרקע של השיח הציבורי העכור נוטים להשכיח: שכולנו נמצאים באותה ספינה, שהסיפור המופלא שכתבה ההשגחה בשיבת ציון משותף לכולנו, שהמניות והזכות לעצב את חלקת א־לוהים הקטנה שבה זכינו שייכות בשווה לכל מי שעתידה של אותה חלקה יקר לו.
המפקח על המפקח
זוכרים את פרשת מאיה פורמן רזניק וחן קוגל מהמכון לרפואה משפטית? נציבת גוף הביקורת על הפרקליטות הילה גרסטל פרסמה בנובמבר שעבר דו"ח חריף שהעלה ששתי משנות ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר ואורית קורן, ביצעו עברות פליליות. בעקבות ממצאי הדו"ח הגישה "התנועה למשילות ודמוקרטיה" תלונה למשטרת ישראל, ובימים האחרונים התקבלה תשובת המשטרה: הוחלט לסגור את התיק בשל היעדר אשמה פלילית.
מי יפקח על המפקח? היועמ''ש הקודם, יהודה וינשטיין
צילום ארכיון: פלאש 90
במסמך נוסף ציין במפורש ראש מחלקת החקירות, אייל העברי, שמי שהורה על סגירת התיק היה לא אחר מאשר היועץ המשפטי לממשלה הקודם, יהודה וינשטיין.
נניח רגע בצד פרטים שלא מסתדרים, כמו זה שההחלטה של וינשטיין לסגירת התיק התקבלה ב־25 בפברואר - כך נכתב בטופס מהמשטרה - בעוד שהיועץ סיים את תפקידו בכלל בסוף ינואר. לגופו של עניין, מדובר בניגוד עניינים משווע. אף שלא נערכו כל פעולות חקירה, החליט היועץ המשפטי לממשלה לסגור תיק חקירה נגד עובדות בלשכתו. איך הוא עשה את זה? הוא פשוט קבע שמה שהנציבה גרסטל הגדירה כעברה אינו כזה. הואיל והוא הסמכות הגבוהה ביותר במערך התביעה, אי אפשר לערער עליו. האם הגיוני שכך ייקבע גורלן של תלונות במדינת חוק?
אגב, בעיית ניגוד העניינים המובנית שבה נמצא היועץ המשפטי לממשלה הובילה את "התנועה למשילות ודמוקרטיה" לעבוד על נייר עמדה שבחן את הנושא מהיבט אחר – מדיניות המינויים הבכירים במשרדי הממשלה. את ההחלטות על מינויים בכירים מקבלים לרוב השרים יחד עם הצוותים המקצועיים במשרד. אלא שכדי למנוע מצבים של מינויים תוך ניגוד עניינים ושיקולים זרים או פסולים, האישור הסופי של המינוי דורש חתימה של דינה זילבר כנציגת היועץ לעניין.
כך לשכת היועץ מעורבת עמוקות במינויים מכריעים רבים, כולל, כמובן, במשרד המשפטים. חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה עצמו יכולה להתבטא במסמך רשמי, הבעת דעה ואפילו "שיחת טלפון פרטית". אך מה קורה כשמדובר במינוי שלו עצמו? מי מבקר את ההחלטה שלו? התשובה היא שאיש אינו עושה כן. רק הוא מאשר את עצמו. הנחת המוצא היא שהיועץ המשפטי לממשלה הוא האדם המתאים לבקר מינויים בהיותו אובייקטיבי, חסר פניות ונאמן הציבור כולו.
הנחת המוצא הזו אינה יכולה לעמוד כשליועץ המשפטי לממשלה או למנגנון שהוא עומד בראשו קיים אינטרס מיוחד במינוי מסוים. מחברי נייר העמדה מציעים לצמצם את מעורבות היועץ במינויים, אולם קיימת אפשרות נוספת: לחזק את נציבות הביקורת על הפרקליטות, ולהעניק לה סמכויות ביחס לבחינת שיקול הדעת של היועץ עצמו כאשר מדובר במינויים בתוך לשכתו.
מרעננים נהלים
שר האוצר לשעבר יאיר לפיד כינס מסיבת עיתונאים מוזרה בצהרי יום שבת קודש בפתח ביתו בתל־אביב לפני שנה וחצי. זוכרים? אז עו"ד אורי ישראל פז מ"התנועה למדינה יהודית" לא התעצל, ופנה בנושא לוועדת האתיקה של לשכת העיתונות הממשלתית. לאחרונה הוא קיבל בשורה טובה: הוועדה הורתה למנהל הלשכה ניצן חן לרענן את ההנחיה לדוברי השרים ומשרדי הממשלה, שלפיה הודעות לתקשורת יימסרו בשבת רק כשמדובר בנושאי ביטחון המדינה או פיקוח נפש.
אקו"ם