ראשי » חדשות » דעות

יצחק ומלאכי: החיים נחלקו ללפני ואחרי. פעמיים

אם מאז יצחקי הרגשתי שאני כבר שולטת בשכול שלי וקצת הצלחתי לאלף אותו ב-14 השנים שעברו, מאז מלאכי אני מרגישה שהוא מושך אותי קדימה בריצה. ואני מבוהלת ומנסה לאחוז ברצועה שלו, להאט אותו, לשלוט בו חזרה, אבל הוא בשלו, גדול ושחור. רץ כעיוור קדימה

לפני ואחרי. ככה מתחלקים החיים באופן ברור, מוחלט וכואב אצל משפחות השכול. יש לפני ולא להאמין, אבל יש גם אחרי. בחלומות הכי פרועים שלי לא חלמתי שיכול להיות גם האחרי של האחרי.

שמי הדס אלקיים-רוזנפלד ולפני 14 שנים ושבועיים נחצו לי החיים בפעם הראשונה, כשיצחקי, אחי הבכור הגדול ממני בשנתיים, טייס חיל האוויר, נסחף אל מול עיניי בשיטפון בנחל צאלים.

לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- 'את יודעת איפה אבא שלי? הוא בגן עדן, בשמיים'
- מה היה אילו? השאלות שאני מנסה לא לשאול
- "שלילי, קודקוד שלילי. הרדוף, יוני נהרג"
 כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

יצחקי המתוק, היפה, המוכשר כל כך, אוהב האדם, הרכב והכדורסל. הילד שהפך את הוריו להורים, וגרם להם לגאווה ולנחת מעבר לכל הציפיות. הבחור שכתב בקורות חייו לקורס טייס, שהבית זה המקום שהוא הכי אוהב להיות בו, כי הוא מרגיש אהוב ונאהב, שהוא בקשר מצויין עם הוריו וגם עם אחיו הקטנים. יצחקי שנעלם לנו בשנייה ומאז הלב שלנו נותר מצולק ומדמם מכאב ומגעגוע.
 
ובדיוק כשהאדמה שרעדה תחתינו התחילה מעט להתייצב, והשמיים שנפלו עלינו אז, התחילו טיפה להתרומם, בדיוק אז, נטרפו כל הקלפים כולם. החיים שאחרי נחצו גם הם.

לפני עשרה וחצי חודשים, נרצח מלאכי, אחי הקטן-גדול, בדרכו הביתה ממשחק כדורסל של נבחרת בנימין. הוא נרצח בעת שהיה עם חבריו ברכב, מאושרים מהניצחון וחולמים על מקלחת טובה וארוחה חמה. רגע לפני הבית, פגעו הכדורים בעורק הראשי והמלאך שלנו נדם.
 
מלאכי שהיה בחור חם ואוהב ומלא ברגישות. חכם בצורה בלתי רגילה. אוהב ספורט מכל סוגיו. אלוף הקשרים והחיבורים ובעיקר מחובר אל המשפחה בכל נימי הנשמה. וכמו שאמר פעם לחברים אני מכור לבית ולדייריו.
 
מלאכי היפה והמשובח שלנו, שכבר עבר איתנו את מסע השכול המפרך והמתיש וידע כמונו מהו טעם הגעגוע הבלתי פוסק ומהם ימי זיכרון ואזכרה. מלאכי שהאמין בכל מאודו שהוא עוד יפגוש את יצחקי אחיו הגדול והנערץ וחלם על זה, ולא דמיין שזה יתגשם. כל כך מהר. מלאכי שחסר לנו בכל נשימה, בכל חוויה, בכל שמחה.

ומאז אני פוסעת על שני צירי הזמן, נעה ונדה בין שני אחים, בין שני עולמות, בין הכחשה להבנה, בין פיקחון לעיוורון, בין מציאות לחלום, בין זעקה מרה לדממת ההשלמה.

ארץ השכול רחבת ידיים היא. מלאת הרים וגבעות, תהומות ומדרונות. מלאת צמתים ופניות, כבישים ראשיים ודרכים צדדיות. ארץ אשר לא לכולם יש אישור כניסה אליה, אך רבים כל כך משוטטים באדמותיה. מנסים ללמוד היאך הכי נכון לחיות בארץ הזאת, הקשה, הרחבה, האינסופית. באילו שבילים כדאי ואפשר ללכת, והאם יש בכלל דרך אחת שהיא קלה לצעידה.

כל אחד ואחת מאיתנו קיבל את אישור הכניסה שלו אל הארץ הזו - בבעיטה או בסטירה מצלצלת - ונזרק אל תוכה מבלי לרצות או להבין לאן הגיע. ולמה. אך מאז אנו דרים בה, כל אחד בזמנו אשר הגיע אליה, עם המטען שלו, עם לב כואב וצועק, מתגעגע ומחפש, ועם משא כבד מנשוא על כתפיו, משא השכול והאובדן: של הורה או של ילד, של אח או של בן זוג. כולנו איבדנו את שאהבה נפשינו, ואת הארץ ההיא, ממנה נזרקנו ואליה לעולם לא נוכל לשוב.

אליעזר רוזנפלד, אביו של מלאכי ז"ל, סופד לו:
 

וביום אחד בשנה, נכנסים אורחים יקרים לארצינו ולמחוזותיה. מנסים להשתתף, לבכות, להתגעגע, לצעוק יחד איתנו את הטיפוס ואת הנפילה. את ההתלבטות בפנייה, ואת החיפוש ליציאה. אלו מחפשים איתנו יום אחד את מה שאנחנו מחפשים כל השנה: את נקודות הפסגה, את פרחיה ומרבדיה של הארץ הזו, אשר צומחים מתוך סדקי אדמתה.

ביום הזה שערי הברזל הכבדים של ארץ השכול נפתחים לרווחה לטובת כל אלו אשר רוצים וצריכים להתקרב, לגעת, לחוש קצת את הריה המחוספסים. ואנו, דיירי הקבע, מבקשים אותם להיכנס, נותנים יד ומלווים בסיור, או שאולי נותנים להם להסתובב לבדם, בלעדינו, הרי עייפים אנחנו מארצינו שלנו, ושלא כמוהם, נשאר פה גם כאשר השערים יסגרו והזכרון יהפוך לתקומה ותרועה. היום הזה, אנחנו יודעים, הוא היומיום שלנו.

כל יום הוא זיכרון. כל יום הוא מאבק. כל יום הוא טיפוס או נפילה. כל יום הוא יום. כל שעה שעה. ארץ שכזו. ואין דלת יציאה.
 
ואם מאז יצחקי הרגשתי שאני כבר שולטת בשכול שלי וקצת הצלחתי לאלף אותו ב-14 השנים שעברו - מתי הוא הולך לצידי ומתי לפניי או מאחוריי - מאז מלאכי אני לפעמים מרגישה שהוא מושך אותי קדימה בריצה. ואני מבוהלת ומנסה לאחוז ברצועה שלו, להאט אותו, לשלוט בו חזרה, אבל הוא בשלו, גדול ושחור. רץ כעיוור קדימה. לא רואה לאן ובמי פוגע בדרכו.

אבל לפעמים אני מרגישה פתאום שיש לי שני מלאכים שמתיישבים עליו, על השכול, ועוזרים לי לעצור אותו קצת, לכמה רגעים או ימים. ומצליחים להרגיע אותו, לדבר אליו בשפתו, לגרום לו להתיישב ולי - להסדיר נשימה וקצת לנוח.

יצחקי ומלאכי, מלאכי ויצחקי, אם יש משהו שמצליח קצת להרגיע אותי לפעמים, זה כשאני רואה את שניהם יחד, מחובקים ומחוייכים, מסתכלים עלינו כאן, בעולם הזה, ואני מתפללת אליהם, ואל מי שאמר והיה העולם
שיפזרו עלינו קצת אבקת כוכבים וקסם, שנצליח לאסוף במסע הזה שלנו גם את הפרחים היפים, ונדע לזהות את הציפורים השרות, ולנשום עמוק את הנופים, ונצליח גם אנחנו כאן, לתת ידיים חזק ולדלג ולשיר.

כי יש על מה. ויש למי. חייב להיות. פשוט חייב. ויום יבוא ואולי נבין הכל, ואולי לא, אבל נדע שהם תמיד איתנו. תמיד. בין אם נעצור הכל, ובין אם נרוץ כמו משוגעים, בין אם נפקוד את הקבר כל יום ויום, ובין אם נגיע אליו רק לאזכרה השנתית.

כל אחד בדרכו, כל אחד בשביליו שלו, בזמן שלו ובקצב שלו. העיקר שנצליח לחיות בארץ הזו שלנו ביחד. משפחה אחת.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

טור אורח

Nrg מעניק במה לכותבים אורחים

לכל הטורים של טור אורח