ראשי » חדשות » דעות

הפסיקו לנתץ: אנחנו צריכים עדיין גיבורים

גיבורים מלמדים אותנו לאהוב את החיים. למרות הכול. למרות שיח של התניות פסיכולוגיות שאמורות לכבול לכאורה את חיינו. או שיח של הצטדקויות והסברים הכובלים אותנו לכאורה לבית שממנו צמחנו. 14 מדליקי המשואות מזכירים לנו שאפשר להיות גדולים מהחיים

אפשר היה לחשוב שנפסיק להזדקק להם: לגיבורים. בעידן ציני שמנתץ פרות קדושות וחובט בנו עם הקלישאה הפסאודו ליברלית-הומניסטית שכולנו שווים ודומים, במילים אחרות מלאי חולשות אנושיות, אנחנו עדיין זקוקים לאנשים גדולים מן החיים. גדולים מאיתנו.

לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- לפתוח את הדלת: השבוע הכי ישראלי בעיר מתחרדת
- יצחק ומלאכי: החיים נחלקו ללפני ואחרי. פעמיים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

כך למשל ביום העצמאות הממשמש ובא ידליקו 14 מדליקי משואות שנבחרו בשל גבורתם האזרחית. ערוץ עשר יחל בזמן הקרוב בהקרנתה של סדרה העוסקת בגיבורים ישראלים. בהם: רופא, כבאי ושוטרת. והבמאי והפובליציסט מאור זגורי הקדיש את טורו האחרון במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות" לבחינת מושג הגבורה.
 
הקשר הדברים היה יום הזיכרון הקרוב וציון מותם של חללי מערכות ישראל. זגורי בחר להציג את הטענה הבאה: אין דבר כזה גיבורים. יש בני אדם. כשהופכים חלל עם מותו לגיבור יוצרים סיפור, אך מוחקים במקביל מסכת חיים. במסגרתם לא היה החלל כזה גיבור אלא אחד מאיתנו. מלא חולשות אנושיות כמותנו. ויש בזה מן האמת. אבל בחשבון הכולל הוא מת ואנחנו אלו שנשארנו בחיים.

אולי כי להיות גיבור זה לאהוב את החיים קצת יותר מאיתנו, האנשים הרגילים. במסירות גדולה ועד כדי הקרבה. כל זאת בעבורנו ובעבור המשך החיים האלה על פני האדמה.

יצחק שדה מפקד הפלמ"ח האגדי כתב פעם כי "לא הפחדנות היא היפוכה של הגבורה, אלא האנוכיות". שהרי בהגדרתה גבורה היא מעלה אנושית המובילה לנקיטת פעולה אמיצה למען הזולת תוך הקרבה וסיכון עצמי (ויקימילון, יצחק שדה, "שבילי גבורה", 1946). ולכך נוסיף: תוך התגברות על חולשותינו האנושיות.

כי דמות הגיבור בספרות היא גם דמות של אדם בעל חולשה, פגם, מום או דופי. מי שגבורתו ניכרת בסופו של דבר בכוח הרצון שלו. זה שמוביל אותו לנקוט בפעולה המנוגדת לחולשותיו. כפי שנקט בה למשל "אליפלט", גיבור שירו המרטיט של נתן אלתרמן. מי שכבר "כאשר עוד היה הוא רק ילד, כבר היה הוא ביש גדא גדול". מי שעליו אמרו "שאין לו אופי אפילו במיל". מי שגם אם גזלו ממנו צעצוע חייך "מבלי דעת מדוע". מי שהסתער לבדו אל מול האש ועדיין חייך. ומי שלאחר מותו "בליבות חבריו, זה מוזר, אז דבר מה התרונן כה ושר".
   
בדומה לכך, מה שמקבל בשיר את ברכתו של המלאך גבריאל הוא ככל הנראה אהבת החיים. למרות תו המחיר שהם גובים מאיתנו. דומה שלא מעט ממדליקי המשואות השנה מתאפיינים באהבה זו. והשבח לאל לא רק בשדה הקרב.

כך למשל רונה רמון, אישתו של האסטרונאוט המנוח אילן רמון, אלמנה ואם שכולה, שממעמקי האובדן עלתה חזרה לארץ החיים. ולא רק היא: פועלת למענם. וזאת על ידי הקמת  'קרן רמון' המקנה מצוינות אקדמית לבני נוער וילדים.

או למשל הלל בראלי בת ה-17 משדרות מוכת הקאסמים, שבמהלך מבצע "צוק איתן" לא נרתעה מכך, והפעילה מקלטים למען הילדים בעיר. אך בעיקר דמות המופת של יעקב ארנפלד מתל אביב, ניצול שואה חירש אילם הפועל לשיפור חייהם של החירשים וגובה עדויות בשפת הסימנים בעבור מוסד "יד ושם". מארץ התופת והזוועה אל כלל החברה וההיסטוריה הלאה. 

אז אנחנו זקוקים לגיבורים. כי הם מלמדים אותנו לאהוב את החיים. למרות הכול. למרות שיח של התניות פסיכולוגיות שאמורות לכבול לכאורה את חיינו. או שיח של הצטדקויות והסברים הכובלים אותנו לכאורה לבית שממנו צמחנו, למוצא ולאזור: מרכז או פריפריה. נכון, אי אפשר לבטל את השפעתן של צורות שיח אלו. אבל אפשר להתמודד איתן. ונכון, טוב היה אם רבים מגיבורינו לא היו מתים בקרב. אבל כמות אליפלט הם הסתערו אל מול האש. על כך אנו חבים להם את חיינו. אז הבה נשתדל למענם לחיות אותם כמו גיבורים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

טור אורח

nrg מציע במה לכותבים אורחים על ענייני השעה

לכל הטורים של טור אורח