ראשי » חדשות » דעות

לא גזענות: אי אפשר להזדהות עם כאב הערבים

היום שבו אעמוד לצד ערבים ואכאב את המתים שלהם כתף לצד כתף יגיע רק בעת שלום. עד אז, המתים שלהם הם הרוצחים של בני העם שלי ואין לי את הלוקסוס לחשוב אחרת. עניין של הישרדות

אמא מעלה סטטוס לפייסבוק כי אף אחד מהכיתה לא הגיע ליום ההולדת של הבן שלה. תוך שעה, חצר יום ההולדת המקושטת בלונים, תתמלא באנשים זרים וכשהיא תספר על זה אחר כך בסטטוס נוסף הוא יקרע את הרשת ויחצה יבשות.

לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- למה הח"כיות משמאל מיהרו לגנות את נדאף?
- הלחץ של נתניהו עבד - הרצוג הגביר את תחנוניו
- היוזמה הצרפתית: כניעה, בורות והתחכמות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אנשים מעוניינים לעשות טוב ולשמוע על מחוות של חמלה ואהבת הזולת, זאת המהות הבסיסית של האנושות ואין לזלזל בה. אחווה אנושית, אמפתיה אנושית, ערבות הדדית, כל אלה הם ערכים אוניברסליים שמצויים כמעט בכולנו. אבל לצדם קיימים גם ערכים פרטיקולריים והמתח בין הפרטיקולרי לאוניברסלי הגיע לשיאו בשבועות האחרונים כאן בישראל.
 
כשרזי ברקאי אמר שכאב של אמא פלסטינית וכאב של אמא יהודיה הוא אותו כאב - הוא כמובן צדק לחלוטין. גם אמא פלסטינית שיושבת בסוכת האבלים וממלמלת שהבן השאהיד שלה הוא גיבור - תבכה עליו יפה יפה בלילה אל תוך הכרית כשאף אחד לא רואה. גם אמא כזאת, לפני שהיא תוצר של הטפות דת מעוותות - היא קודם כל אמא, והכאב על הילד הוא אותו כאב.

כשזהבה גלאון כתבה על טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי שבו מציינים את המתים שלהם ואת המתים שלנו באותה נשימה - נמנעתי מלהגיב. נמנעתי מלכתוב על זה סטטוס נוקב ואפילו נמנעתי מלעשות לייק לאלה שנכנסו בה. נמנעתי, כי יש בי יכולת להכיר באנושיות של הצד האחר גם ברגעי האבל והצער משהו נשגב, אפילו עילאי. מדובר בערך אוניברסלי שקשה לי לזלזל בו.

איימן עודה נואם באוניברסיטת ת"א לרגל ציון יום הנכבה:

 

אנשים שמחזיקים בהפגנות שלט שכתוב עליו "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" לא מעלים בי גיחוך או אגרסיה, להפך, אני אוהבת את האנשים האלה, באמת אוהבת אותם. למה אני בכל זאת לא שייכת לז'אנר שלהם? בגלל הערכים הפרטיקולריים, הסובלים מדימוי נחות לאחרונה.
    
רגש פרטיקולרי נחשב לסממן כמעט פאשיסטי, בעוד שרגש אוניברסלי נחשב לאידאה מוסרית. העניין הוא שהרגש הפרטיקולרי קיים בכל אחת מהחברות האנושיות משחר ההיסטוריה, והוא גם לא הולך לשום מקום. לבוז לצורך הפרטיקולרי של האדם שמבדיל בין "הם" ל "אנחנו"  - זה כמו לבוז לצורך האנושי באכילה או בשינה.
 
אני קוראת לזה מבחן המטוס המתרסק - גם אוסטרלי יגיב באופן אחד אם המטוס שהתרסק בחדשות, הוא מטוס אוסטרלי, ויגיב באופן שונה לחלוטין אם המטוס שהתרסק הוא סיני. בשביל האוסטרלי מטוס סיני שהתרסק הוא בבחינת ידיעה חדשותית עצובה. לעומת זאת, מטוס אוסטרלי שהתרסק, זה כבר עניין לאבל לאומי.

הערך החשוב שעומד בבסיס הרגש הפרטיקולרי הוא כמעט אבולוציוני - לשרוד. מהבחינה הזאת הוא לא פחות עילאי ונשגב מהרגש האוניברסלי ואולי אפילו יותר - הרי החיים עצמם הם ערך עליון.

כל עוד קיים קונפליקט, אני אמנע מלייצר זהות בין האבל הפלסטיני לבין האבל הישראלי. לא בגלל שהערבים נחותים, לא מתוך גזענות, לא בגלל איזה קושי לחוש חמלה, ולא בגלל שאני מתקשה לקיים ערכים אוניברסלים.
רק בגלל שלעת עתה הם האויב.

היום שבו אעמוד לצידם ואכאב את המתים שלהם כתף לצד כתף יגיע רק בעת שלום. עד אז, המתים שלהם הם הרוצחים של בני העם שלי ואין לי את הלוקסוס לחשוב אחרת. עניין של הישרדות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

גלית דיסטל אטבריאן

סופרת, פובליציסטית ואשת עסקים. הייתה מועמדת לפרס ספיר על ספרה "טווס בחדר המדרגות"

לכל הטורים של גלית דיסטל אטבריאן