סערת המחיצה: מדכאים נשים בשם "עיקרון נשגב"
אין מגוחך יותר מנשיאת דגל הליברליזם במסע נגד בחירה אוטונומית של בגירות, שאינה משפיעה על אחרים או מזיקה להם. זו לא חוכמה להיות סובלני כלפי עמדות שאיתן מסכימים
מי שראה סערות סטודנטיאליות אולי מכיר עד כמה בקלות הן יוצאות מכלל שליטה ומאבדות פרופורציה. לפני כ-4 שנים, הכרתי לא מעט סערות מסוג זה. ובכל זאת הסערה התורנית, שערוריית המחיצה בנשף הסיום, מצליחה להתעלות על הפרשיות הזכורות לי.האגודה, שהיא גוף פרטי המייצגת את הסטודנטים בפקולטה (ולא גוף ציבורי תחת חסות האוניברסיטה) מקיימת נשף סיום כל שנה מאז 2011. זו מסיבה גדולה של מאות חברים עם הופעה, אוכל ושתייה, ובעיקר ריקודים.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- זה לא ויכוח על מוסר לחימה, זה אותו מאבק שבטי
- יש אמיצים בקהל? דרוש חרם צרכנים על הקייטנות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בשנה שעברה כמה נשים - בוגרות, משכילות, עצמאיות - ביקשו בקשה תמימה - לארגן מקום מוצנע בפינת הרחבה שבו יוכלו לרקוד לבד. קבלת הבקשה לא היתה באה "על חשבון" אף אחד ולא כללה עלויות נוספות כלשהן. אין מקומי לדבר בשם אותן נשים וגם לא בשם האגודה או המתנגדים לבקשתן - אך העציב אותי לראות את ההתלהמות והצדקנות הגרנדיוזית בשיח סביב הסוגיה.
במהרה התברר שזוהי סוגיה "עקרונית". קולות הדיכוי זריזים להשתמש ב"עקרון נשגב" כדי לטשטש אמת פשוטה של טרחנות והתפלספות. לא רק סטודנטים הביעו עמדתם (ובצדק - זו זכותם וחובתם שכן האגודה מייצגת אותם), אלא נדמה שפתאום האומה כולה מתעניינת האם ירקדו שבע הבנות בנפרד אם לאו. סחרור ההיפרבולה וההיסטריה של אנשי רוח ואקדמיה צנח למונחי "מדרון חלקלק", "הדרת נשים" ו"כפייה דתית", כאשר בפועל מדובר בחרדה קמאית מהכלת תפיסת עולם של אדם אחר.
איני פוסל את טיעוני המתנגדים למחיצה המסכנה בשולי הריקודים, ואכן עולות שאלות של סובלנות כלפי מיעוט שחורג מנורמות הרוב. אלא שההתנגדות הלגיטימית אינה יכולה להצדיק, בפני עצמה, שלילת חירותן של אותן נשים.
אין מגוחך יותר מנשיאת דגל הליברליזם במסע נגד בחירה אוטונומית של בגירות שאינה משפיעה על אחרים או מזיקה להם. הסובלנות היא לקבל גם קיומה של עמדה (אכן, גם עמדה עקרונית על ביטוי אוטונומיה נשית) מנוגדת לשלך, ככל שלא מזיקה לך - זו לא חוכמה להיות סובלני כלפי עמדות שאיתן מסכימים.
לטעון ל"הדרת נשים" כאשר אלו אותן נשים - לא פחות משכילות או נאורות מאף אחד מאתנו - שמבקשות לפעול כך, אינו אלא עלבון לאינטליגנציה וזלזול ביכולתו של אדם להיות ריבון לעצמו. גם כן מבולבלים הם הטוענים ל"כפייה דתית", תוך שבאים לאסור על מיעוט קטן לפעול כרצונו, באופן שלא פוגע באחרים. הנה עוד רגע יטענו שזה מזכיר תהליכים באירופה מלפני 80 שנה.
פרופ' דוד אנוך התנגד למחיצה בנימוק שמדובר בחלק ממאבק במהלך הקצנה רחב ושעוד רגע כולנו נופלים לתהום הטליבאן - אלא שאצלו בקורס "תורת המשפט" למדתי שטיעוני התדרדרות ב"מדרון חלקלק" הם מהחלשים והגרועים ביותר.
דווקא פרופ' אלון הראל, שלימד גם הוא "תורת המשפט", שאינו חשוד באהבת דתיים (ובין היתר התפרסם פעם כשאמר "התנ"ך בתחת שלי") מבהיר עד כמה מגוחכים ומבולבלים טיעוני המתנגדים בטור שכתב. לצערי, המאבק הנעלה וה"הקשר" תמיד שימשו תירוצים לפעולות שבפני עצמן לא רציונליות ובלתי ניתנות להצדקה.
תהא תוצאת ההצבעה אשר תהא, אני מקווה שנצליח לזכור היכן עובר הגבול בין חירות - אפשרות האדם להיות ריבון לעצמו, לבין כפייה - שהיא שלילת אותה חירות קדושה.
ג'וני גרין היה יו"ר אגודת הסטודנטים למשפטים באונ' העברית בירושלים ב-2011-2012, וכיום הינו עורך-דין במשרד אפרים אברמזון ושות'
אקו"ם