הזכייה הצפויה של הפועל ב"ש: משל למהפך הנגב
זה לא סיפור סינדרלה של קבוצת כדורגל ענייה מעיירה רחוקה וקטנה. באר־שבע של היום היא מטרופולין חשוב במדינת ישראל שמציב אלטרנטיבה גאה לערים הגדולות בישראל, גם בתחום הספורט
אם לא יקרה הבלתי צפוי, במוצאי השבת הקרובה תזכה הפועל באר־שבע באליפות המדינה בכדורגל. ואם מחפשים את הרגע שבו החלו חגיגות האליפות של הקבוצה, הוא התרחש בשבוע שעבר, כשבאצטדיון בנתניה נשמעה שריקת הסיום במשחק בין מכבי תל־אביב להפועל רעננה. הייתי באותו ערב באצטדיון טרנר בבאר־שבע, במשחק מול בית"ר ירושלים, וראיתי איך אצטדיון שלם מתרומם באוויר משריקה שנשרקת במשחק אחר, כשהמשחק שהתקיים מולו עדיין נמשך.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- חשיפת עדויות 'שוברים שתיקה': צעד הכרחי לבירור האמת
- סתיו שפיר ממשיכה את מסורת הבוגדנות של העבודה
- 'סוכן הכאוס': מינוי ליברמן - מהלך נגד הצבא
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הרגע הזה לא היה מובן מאליו. חצי שעה קודם לכן, פניהם של 15 אלף האוהדים האדומים שידרו דאגה גדולה. הם שמעו שיריבתם מכבי תל־אביב מובילה במשחקה, בזמן שהקבוצה שלהם עדיין לא מצליחה להבקיע את השער הירושלמי. המשמעות באותו רגע הייתה צמצום הפער בין שתי הקבוצות לנקודה אחת בלבד, כשבקופה יש עוד שש. אבל אז, כמו בסרט הוליוודי, עלה מהספסל של באר־שבע קפטן הקבוצה אליניב ברדה וניער את הדשא. שער שלו בדקה ה־78, יחד עם שער שוויון שספגה מכבי תל־אביב, פתחו פער של חמש נקודות בין שתי הטוענות לכתר. הר הגעש האדום התפרץ.
בדרך חזרה מהאצטדיון לירוחם, הרדיו ברכב היה פתוח על תחנת רדיו דרום ששידרה את 'קול היציע', תוכנית האוהדים של הפועל באר־שבע, למיטב ידיעתי תוכנית האוהדים היחידה ברדיו המסחרי והציבורי בישראל. קולות החגיגות שבקעו מהרדיו ברכב התמזגו בקולות האוהדים שחגגו ברחוב. כאוהד פסיבי שלא רגיל לפקוד אצטדיונים, הבנתי שכך כנראה נראית אליפות.
הטור הזה איננו טור ספורט, ואני לא מתיימר להיות פרשן, אבל האליפות של באר־שבע היא הרבה יותר מכדורגל. אפשר היה לחוש זאת היטב ביציעים בשבוע שעבר. בתא הכבוד של האצטדיון, בין השר לשעבר סילבן שלום, ראש העיר רוביק דנילוביץ ובעלת הקבוצה אלונה ברקת, מצאתי לא מעט בעלי עסקים מוכרים מהעיר. מישל וסיסי אזולאי הם בעלים של אולם אירועים, באר־שבעיים מלידה. בנם הדביק אותם בחיידק הכדורגל לפני שלוש שנים, ומאז המשפחה לא מחמיצה שום משחק. כשהם ישבו בתא הכבוד שביציע המערבי, בנם בן ה־14 קפץ עם הגרעין הקשה של האוהדים ביציע הדרומי, ובנם בן החמש ישב ליד סבו ממול ביציע המזרחי.
"בכל ערב של משחק אני סוגרת את העסק מוקדם", אומרת אזולאי. "גם ככה אף אחד לא בא ולא מתקשר. העיר בחושך כי כולם כאן או בבית מול הטלוויזיה". משפחת אזולאי החלה ללוות את הקבוצה עוד לפני ההצלחה במגרש. לפני שלוש שנים נאבקה הפועל באר־שבע על הישארות בליגה, והמשחקים התקיימו באצטדיון וסרמיל המיושן שנבנה בשנות החמישים. המעבר לאצטדיון טרנר המרשים שנחנך בספטמבר האחרון הוסיף אוהדים רבים ליציעים, ונחשב לאחד הגורמים הבולטים לשינוי בעונה הנוכחית.
סיפור ההצלחה של הפועל באר־שבע הוא לא רק ההשקעה המתמשכת של אלונה ברקת והמעבר לאצטדיון החדש. האליפות הזאת היא משל טוב למה שעובר על בירת הנגב בשנים האחרונות. האליפות הקודמת של באר־שבע הייתה בשנת הולדתי כך שאין לי ממנה זיכרונות, אבל ב־1997, כשבאר־שבע זכתה בגביע המדינה היחיד בתולדותיה, כבר הייתי תושב הדרום. זו הייתה באר־שבע אחרת. באר־שבע של שנות התשעים הייתה בלי כבישים עוקפים ומהירים, בלי רכבת מהירה למרכז, בלי הייטק, ועם תחנה מרכזית מוזנחת. באר־שבע של היום היא עיר הרבה יותר מטופחת ויש בה פארק הייטק, שני מוזיאונים חדשים למדע, תרבות מקומית מתפתחת, הקניון הגדול בישראל וראש העיר הכי אהוד בארץ שקיבל בבחירות המוניציפליות האחרונות למעלה מ־90 אחוזים מקולות הבוחרים.
זכייתה של הפועל באר־שבע באליפות היא לא סיפור סינדרלה של קבוצת כדורגל ענייה מעיירה רחוקה וקטנה. באר־שבע של היום היא מטרופולין חשוב במדינת ישראל שמציב אלטרנטיבה גאה לערים הגדולות בישראל, גם בתחום הספורט.
כנס מצפה־רמון הרביעי לשוויון בבריאות נפתח באמירה כנה של ראש המועצה המארחת, רוני מרום. לא ששתי לקיים כאן את הכנס הזה, אמר לקהל. שאלתי את עצמי, המשיך מרום, במה הכנס השלישי שהתקיים בשנה שעברה קידם את מצב הבריאות במצפה־רמון ובנגב, ולא היו לי תשובות.
רוב מוחלט של משתתפים הכנס היו אנשי רפואה ומחקר, או נושאי תפקידים בגופים שונים בנגב. מי שחיפש את קול האזרחים יכול היה למצוא אותו מחוץ לאולם שבו התקיימו הנאומים. משמרת מחאה צנועה של אנשי תנועת הפריפריות הזכירה לבאי הכנס שהסיפור של הבריאות בנגב הוא קודם כול סיפור של חיים ומוות. כשיש פחות רופאים ואחיות ופחות מיטות, יש יותר מיתות. תוחלת החיים בנגב נמוכה בכשלוש שנים מתוחלת החיים באזור המרכז, והזיקה למצבן של מערכות הבריאות ברורה.
אבל גם בתוך האולם ובין כל המצגות, הנתונים ותוכניות העבודה, נאמרו דברים קשים ונוקבים. עו"ד נעמה דהן, מנכ"לית קרן מיראז' לפיתוח הנגב, הזכירה שהחלטת הממשלה על הקמת בית חולים נוסף בנגב עדיין לא החלה את שלבי הוצאתה לפועל. מנהל בית החולים 'סורוקה' ד"ר אהוד דוידסון הזכיר שגם החלטת הממשלה מספטמבר 2014 שאישרה תוספת של 98 מיטות ל'סורוקה', טרם מומשה. "הממשלה אישרה תוספת מיטות אבל לא צירפה צ'ק", קבל דוידסון. "הכסף לא הגיע לקופת חולים כללית ולא לסורוקה, ובכל שנה שעוברת הפערים במספר המיטות הולכים וגדלים".
את הדברים החריפים ביותר השמיע מיכאל ביטון, יו"ר מועצת הנגב וראש מועצת ירוחם. ביטון האשים את משרד הבריאות בכך שהוא מפלה ומייצר אי־שוויון בין תושבי המרכז לתושבי הנגב. "ליצמן הוא שר טוב, אבל אין ספק שהוא לא שר טוב לנגב", אמר ביטון. הוא טען שבבריאות בנגב אין צדק חלוקתי אלא פשע חלוקתי, והצהיר שמועצת הנגב תנהל בשנה הקרובה מחאה ציבורית לשינוי המציאות. לאורך היום הדהדה באולם הכנס השאלה המטרידה, מה ישתנה במצב הבריאות בנגב עד הכנס הבא.
אקו"ם