הדלת פתוחה: רוני דניאל מחפש דמוקרטיה אחרת
הפרשן הצבאי של חדשות 2 נפרד ביום שישי מהדמוקרטיה הישראלית ואיים שילדיו יעזבו את הארץ, בגלל הממשלה הנוכחית. איפה הוא היה כשכלבי השמירה עודדו גירוש והפוליטיקאים דרסו מגזרים שלמים?
מי שצפה בסוף השבוע האחרון ב'אולפן שישי' הביט, במידה מסוימת, במשדר הבחירות המיוחד של התוכנית. התוצאות, באיחור של שנה, זרמו לאולפן והפילו נפגעי הלם. הליכוד (שוב) ניצח, נתניהו ראש ממשלה, בנט שר חינוך, מירי רגב בתרבות, ליברמן בביטחון.אנה אנו באים. רוני דניאל, שבור ומרוסק, איים שילדיו יעזבו את הארץ, שאר הפרשנים ניסו לנחם. "נתניהו בסוף יסיים את תפקידו", ניחם אמנון אברמוביץ' את דניאל. "זה לא מנחם אותי בכלל!", רטן הפרשן הצבאי. "לא תמיד הרוב צודק", התאוננה רינה מצליח. ואודי סגל הציע "לשנות מבפנים". לשירת התקווה, אמירת קדיש והורדת הדגל מהארץ - חברי הפאנל מתבקשים לעמוד.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- ניצני פשיזם: ברק ממריד נגד ליברמן והממשלה
- מי שאל אתכם אם זה בסדר להניק?
- מי צריך אחדות מזויפת? השלום מתחיל בבית
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"לא רוצה שהילדים שלי יישארו פה": (מתוך אולפן שישי)
אני דווקא מאמין לרוני דניאל. הכאב שלו אותנטי, עמוק. ארצו שינתה את פניה. מבחינתו, זדים השתלטו עליה. המיניסטרים כבר לא אותם מיניסטרים, המפא"יניקים מתפלשים במי אפסיים של סכסוכי אינסוף, בני השכונות דחקו את בני הגרעין, התיישבו על השיבר וסירבו לשחרר. גנבו לרוני דניאל את המדינה. "אני לא בטוח שאני רוצה שהילדים שלי יישארו כאן", הודיע. והסיבה? "בגלל שהתרבות השלטונית שלנו משאירה לנו מרחב לחיות ולנשום אוויר בין אלקין שהוא מן רספוטין, בין יריב לוין, בין מירי רגב וגופשטיין, כל האנשים האלה ואין פוצה פה ומצפצף".
מה באמת מפריע לדניאל? מהי אותה תרבות שלטונית קלוקלת שדוחקת אותו לזרועות נתב"ג? הוא מונה שלושה פוליטיקאים: אלקין ("רספוטין"), יריב לוין ומירי רגב (גופשטיין, עם כל הכבוד, אינו חלק מהשלטון). בניגוד לזעקות השבר, הליכודניקים שאותם הזכיר דניאל לא הביאו למסדרונות השלטון והשררה תרבות שלטונית כלשהי שלא נודעה בימים של תרגילים מסריחים, או בתקופות של יריבויות פוליטיות עקובות מדם. אבל דניאל נזכר בעבר בערגה, רואה מולו את אלקין ומירי רגב וצועק "אני הולך".
בדומה לפרשן הצבאי של חדשות 2, במדינת ישראל ישנן קבוצות לא מבוטלות שאכלו מרורים פוליטיים, אבל בניגוד אליו, הן מעולם לא איימו לרדת מהמגרש. מצביעי הימין ראו פעם אחר פעם את מנהיגיהם נבחרים ומיישמים מדיניות שמאל. נסוגים ומפנים ומקפיאים ומשחררים מחבלים.
''מצביעי הימין ראו פעם אחר פעם את מנהיגיהם נבחרים ומיישמים מדיניות שמאל ולא הודיעו שיורדים מהארץ''.
צילום: מירי צחי
הם ראו כיצד הסכם אוסלו נמכר בנזיד מיצובישי, כיצד שרון עורק ומשאיר תחתיו עיי חורבות (תרתי משמע) וכיצד אותו שרון מגרש באכזריות את תושבי חבל קטיף ומשליך אותם למבנים ארעיים. הם חשו על בשרם כיצד התקשורת מובילה על כפיים את שרון ובניו ונאלמת מול השאלות הקשות.
אלה וגם אלה מעולם לא הודיעו שנגמר ודי, הם יורדים מהארץ. בני הציונות הדתית לא הוציאו מסידור התפילה את הברכה לשלום המדינה גם ברגעים של קרע ושטנה. הדגל בבית הוריי מעולם לא הורד. הוא שרד את פינוי ימית, הסכם אוסלו, ההתנתקות, פינוי עמונה. תלוי בגאון.
וכן, גם הילדים שלהם, כמו רוני דניאל, שירתו ומשרתים בצבא. אבל דניאל, שהפך בן רגע לגיבור המאוכזבים והנסוגים, יוצא מהמשחק. רבין הדביק לתופעה הזו את ה"נפולת של נמושות". יכול להיות שהגזים. אבל מאחורי הגידוף מסתתר היגיון. מי שמכריז על פרידה והגירה מלמד על עצמו שאהבתו היא אהבה על תנאי. יתנו - יקבלו, לא יתנו - נרד מהארץ.
כך או כך, השלם הישראלי גדול מסך חלקיו. אם חלקים מסוימים בתוכו מתעקשים לראות ייאוש, קלקול וריקבון בכל פינה; אם הכרעה דמוקרטית ושלטון לגיטימי נדמים בעיניהם לצרעת שלטונית - דרכם החוצה סלולה. איש לא עוצר בעדם. אחד מבכירי העיתונאים הכריז הבוקר ש"הדמוקרטיה לא עובדת".
אני יכול להיזכר בתקופות אחרות שבהן הדמוקרטיה השתעלה עד כדי חנק, אבל איש מכלבי השמירה של הדמוקרטיה לא נבח. עכשיו הם נובחים, והסיבה ברורה. עוד ועוד קולות עולים בתקופה האחרונה ומבטלים אוכלוסיות ומגזרים, בזים להם, קוראים ליטול בכוח את המושכות.
מי שלא מכבד ציבור גדול ומשמעותי, מי שמכריז מול כל צעד ובדל-החלטה על מות הדמוקרטיה, מי שמייחל להפיכה צבאית ותולה את תקוותיו הדמוקרטיות בקציני צבא, מי שמסתכל ימין ושמאל ורואה מולו את גרמניה הנאצית, מי שאוחז בדלת היציאה ומבקש "תחזיקו אותי" - ובכן, הדלת פתוחה. אלה שיישארו כאן ויילחמו, כשמושכות השלטון בידיהם ובעיקר כשלא, יקטפו בסוף את הפירות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם