מלכודת בטון: על התכנון הלקוי בישראל כולנו נשלם

לעתים נראה שהעיסוק באדריכלות, סביבה ותכנון הוא סוג של מותרות, שמופיע אי שם מעל פירמידת הצרכים של אברהם מאסלו, ולא בתוכה. מסתבר שזה רחוק מהאמת

מקור ראשון
מירי שלם | 26/5/2016 22:41
מערכת החדשות של ערוץ 10 שידרה השבוע סדרה חדשה בשם 'אפס בתכנון', שעד כתיבת שורות אלה כללה שלושה פרקים אשר עסקו במחדלים התכנוניים של מדינת ישראל. אם יצא לכם לסייר לאחרונה בארץ, מן הסתם ראיתם את שכונות המגדלים שצצו להם בכל מקום. אדם שיעצום את העיניים ויפקח אותן באחת משכונות המגדלים הללו יתקשה לדעת אם הוא נמצא בראש-העין, בצור-יצחק, בפתח-תקווה או אולי בנתניה. כל השכונות הללו נראות כמו שיבוט גנטי.

לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- ערבי הוכה, נכה נאנסה - הכל סיפור של אג'נדה
- ארגוני השמאל דואגים לקיומם יותר מאשר לפלסטינים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

החלום הגדול ביותר של הישראלים הוא לרכוש דירה משל עצמם. אחרי הגשמת החלום הזה מתברר לעתים כי הדירה שוכנת בתוך מלכודת בטון. בפרקים של 'אפס בתכנון' נראים דיירים מיואשים בתוך שכונות הפלדה, המלט והבטון. הן נבנו בלי מוסדות ציבור ומרכזים קהילתיים, ללא בתי ספר וקופות חולים, פארקים וגינות משחקים. השכונות הללו הפכו למלכודות של נגישות: פקקים אינסופיים גודשים את הכבישים ביציאה בבוקר ובחזרה בערב, אין בהם תחבורה ציבורית וזמני הנסיעה לעבודה וממנה הולכים ומצטברים.
 
יח''צ
''מי שמתכנן את המדינה הם עורכי הדין, רואי החשבון וגיאוגרפים שאין להם שום הבנה בתכנון''. יח''צ

אורנה אנג'ל, מנכ"לית נמל תל-אביב בעבר, הפכה את הטיפול בתכנון לפעילות החברתית שלה. לפני שהנמל הפך למתחם שרבים כל כך נהנים להסתובב בו, תוכננו לקום שם מגדלים. אנג'ל, שניצלה את מעמדה כמנהלת ואת השכלתה וניסיונה כאדריכלית, יצאה למאבק במסגרת תהליך תכנוני גדול, שכלל גיבוש חזון וחשיבה בטווח הארוך. הציבור שותף בתכנון, ומי שתמך בתוכנית שיזמה בעיניים עצומות היה שר התחבורה דאז אביגדור ליברמן, שהיה גם ממונה על הנמל.

לטענת אנג'ל, בעיות התכנון נובעות מהיעדר כבוד לתושבים ולמבקרים, ובגלל שלא נעשתה חשיבה לטווח הארוך. לדבריה, היעדר התכנון הפך חלק מהתרבות שלנו כאן. לא מתקיימת אינטגרציה בין צרכים כלכליים, חברתיים וסביבתיים, לא מתבצע תיאום בין משרדי הממשלה -כולם עסוקים באגו ובמקסום הרווחים שלהם.

במצב כזה, היא הסבירה, מי שמתכנן את המדינה הם עורכי הדין, רואי החשבון וגיאוגרפים שאין להם שום הבנה בתכנון. לעומתם, אדריכלים שסיימו חמש שנות לימוד לתואר ראשון והתמחו בהתאמת המבנים לסביבה ולצורכי התושבים, לא מקבלים די נוכחות במנהל התכנון. הדבר היחיד שמוביל את תהליכי הבנייה במציאות כזו הוא הכסף – יזמים שחושבים כיצד ניתן להרוויח יותר, ולא איך לשפר את רווחתו של האדם.

מחקרים שונים באקדמיה הראו שמגדלי הענק ומגורי הבטון יהפכו בעתיד לשכונות עוני מוזנחות, בגלל שהתושבים יתקשו לממן את תחזוקת הבניינים. על פי ההערכות, בתוך שבע שנים מתום הבנייה מתחילות המערכות השונות - הביוב, המעליות ועוד - להתקלקל.

בתכנון נכון אמורה הקומה הראשונה בכל אחד מן הבניינים לשמש מרכז מסחרי, וההכנסות מהשכרת המתחם ינותבו למימון הוצאות התחזוקה של הדיירים. כיום משקיעים אותם דיירים שמשכנו את כל עתידם בשביל לגור במאה מטרים רבועים בקומה 15, עם מרפסת שמש קטנה, את מיטב כספם בפתרונות תחבורה שיקשרו אותם לעולם שמחוץ למפלצות המגדלים. מכיוון שלא נותר בידם די כסף לתחזוק מגדלי הענק, סביר להניח שבתוצאות העגומות נחזה בעתיד הקרוב.

אם כן, מה הפתרון? לטענת אנג'ל, חובה עלינו להתמקד במרכזי הערים הוותיקות ולייצר שם התחדשות עירונית אמיתית – ולא כזו המונעת בידי מנגנוני הכסף והרווח, אלא מערכת הרואה את טובת התושב מול העיניים. סביבה כזו, שתנוהל בידי אדריכלים, תשתף את הציבור בתהליכי החשיבה וקבלת ההחלטות, ותראה את הדיור כחלק ממכלול של צרכים, ולא כמטרה בפני עצמה. תהליך כזה יחזק את מרכזי הערים וישפר את איכות החיים של התושבים, שכן בקרבת המבנים יקומו תחבורה ציבורית, משרדים ועסקים, ייבנו פארקים ומוסדות חינוך ויגדלו אפשרויות התעסוקה.

אחד המדדים שקיימים בעולם לבחינת איכות חיים הוא הנגישות. על הסולם של המדד הזה, כנראה שכונות המגדלים יקבלנו ציון נמוך מאוד. לכך הוסיפה אנג'ל מדד משלה לבחינת איכות החיים שלנו: מדד הצל. במדינת ישראל החמה, שבה השמש קופחת ברוב ימות השנה, התכנון הלקוי משפיע גם על היעדר הצל. רחובות שלמים נבנים בלי שנשתל בהם עץ, וכל הליכה בת עשר דקות מהבית לגן הילדים או לבית הכנסת עשויה להפוך לסיוט. אנחנו מסוגלים לכתת רגליים שעות ארוכות בערים הגדולות בעולם, אבל כאן בארץ הופכת הליכה בחוץ בשעות היום למשימה שקשה לעמוד בה.

לעתים נראה שהעיסוק באדריכלות, סביבה ותכנון הוא סוג של מותרות, שמופיע אי שם מעל פירמידת הצרכים של אברהם מאסלו, ולא בתוכה. אחרי הצפייה בסדרת הכתבות בערוץ 10 והשיחה עם אנג'ל, ההבנה שהיעדר התכנון פוגע בחיים שלנו ובצרכינו הבסיסיים מעולם לא הייתה ברורה יותר. אם אנחנו, האנשים הפשוטים, לא מבינים בתכנון – אין משמעות הדבר שאנחנו לא צריכים לתבוע את קיומו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

מירי שלם

מנכ"לית המכון לאסטרטגיה ציונית, חברת ועד מנהל ב"קולך וב"שחרית" ופעילה חברתית מבית שמש.

לכל הטורים של מירי שלם

המומלצים

פייסבוק