המחויבות היחידה של ליברמן היא למלחמה בעזה
נתניהו נכנע לסדר היום של המתנחלים, זרק את יעלון שלא מאמין בשלום ולקח את ליברמן שמאמין במלחמה. מעולם לא היה לנו שר ביטחון שמכיר מקרוב כל כך את חדרי החקירות
אחד הקטעים המשעשעים במסיבת העיתונאים המשותפת שלשום של ראש הממשלה נתניהו ואביגדור ליברמן היו ההצהרות, בעיקר של שר הביטחון הנכנס. ליברמן דיבר באנגלית על המחויבות שלו לשלום ועל טיפוח ההבנה עם השכנים הערבים. המחויבות היחידה של ליברמן היא למלחמה מיידית בעזה, אם לוקחים ברצינות את ההצהרות שלו עצמו על חיסול אסמאעיל הנייה בתוך יומיים. ובעניין ההבנה ההדדית, מעניין יהיה לראות את ליברמן בונה קודם כול יחסי אמון עם ראש הממשלה והרמטכ"ל. זה נראה הרבה יותר דחוף וחיוני למדינה ששמה את ביטחון אזרחיה בידיו של כוחן ולאומן שנוי במחלוקת, ואם להסתמך על נתניהו, אדם שאפילו לא ראוי להיות פרשן צבאי.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- ערבי הוכה, נכה נאנסה - הכל סיפור של אג'נדה
- ארגוני השמאל דואגים לקיומם יותר מאשר לפלסטינים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
צריך רק לחזור שבוע וחצי לאחור. ליברמן ראה את המו"מ המתקדם (או הפיקטיבי, זה לא משנה לצורך העניין) שניהל ראש הממשלה נתניהו עם יו"ר מפלגת העבודה יצחק הרצוג. יו"ר ישראל ביתנו לא רצה להישכח באופוזיציה מול קואליציה רחבה וביקש להיכנס לממשלה, אבל לא האמין לשום מילה של נתניהו. לעזרתו של ליברמן הגיעה קבוצה של מתנחלים בעלי השפעה בליכוד, שנחרדו מהאפשרות שמפלגת העבודה תצטרף לממשלה. הם הצליחו לשכנע את ליברמן שהפעם נתניהו לא משקר לו. ליברמן ביקש הוכחות וקיבל אותן.
דיברתי השבוע עם אחד המתנחלים־מתווכים הללו. הוא הסביר לי שהם עבדו ימים ולילות כדי להחליף את הרצוג בליברמן לא רק מפני שהם חוששים משלום. הם גם לא רוצים תהליך שלום. מבחינתם תהליך שלום, גם אם לא יצא ממנו כלום ולא יכול לצאת ממנו כלום - הוא מתכון לפיגועים, והמתנחלים הם הראשונים שמשלמים על כך. תהליך שלום גורר לפעמים גם הקפאות בנייה ועיכוב עבודות תשתית, וזה לא מתאים לסדר היום של המתנחלים. נתניהו נכנע, אולי מרצון, לאינטרס הזה. הוא זרק את שר הביטחון יעלון שלא מאמין בשלום, ולקח את שר הביטחון ליברמן שלא מאמין בשלום אבל מאמין במלחמה.
השבוע ביקשו המתנחלים לפרוע שטר חוב ראשון. המתיישבים בעמונה תבעו במכתב לליברמן שיעדיף את קיום ההתנחלות על החלטות בתי המשפט שמחייבות לפנות אותה, בנימוק שארגוני השמאל הקיצוני עושים שימוש בבתי המשפט הללו. יש לי תחושה שליברמן חותם על כל מילה במכתב.
מה הוא חושב על רשויות החוק שמענו בהזדמנויות רבות במשך עשרים השנים האחרונות שבהן היה נתון בחקירות משטרה, עד שנחלץ בעור שיניו מפרשת חברות הקש ועמד לדין על פרשה זניחה אחרת. אגב, האם היה לנו אי־פעם שר ביטחון שהכיר טוב כל כך את חדרי החקירות ואת קציני המשטרה ביחידת להב 433 על גלגוליה השונים? שר ביטחון שעמד לדין על עברות מרמה והפרת אמונים (וזוכה פה אחד)? האם ראוי שיהיה לנו שר ביטחון כזה?
במהלך המשא ומתן העלה ליברמן דרישות שונות ובנה משברים מלאכותיים עם האוצר, אבל בסוף ויתר כמעט על הכול. מה שמעניין אותו זה משרד הביטחון. עכשיו ההסכם נחתם וכדאי להתפלל. הייתם צריכים לראות ביום שני את שר הביטחון לשעבר משה ארנס מגיע לכנסת ועושה שם קמפיין נגד המינוי של ליברמן. ארנס, בן יותר מתשעים, לא מסוגל להעלות בדעתו שליברמן יהיה האיש שיופקד על צה"ל, התעשיות הצבאית והרכש הביטחוני, ושתהיה לו השפעה על הוועדה לאנרגיה אטומית ועל אינספור גופים רגישים אחרים. כמו חבר הכנסת בני בגין, הוא חושב שהמינוי הזוי ומסוכן.
בכנסת פגש ארנס את עו"ד דוד שמרון, פרקליטו הפיקח של ראש הממשלה ומי שניהל מטעמו את המו"מ הקואליציוני עם ליברמן יחד עם השר יריב לוין. ארנס המאופק התקשה לשלוט בעצמו. "איך אתם ממנים אדם כזה? איך אתם מוותרים על שר ביטחון כמו יעלון, שהיה רמטכ"ל, שגילה אחריות?" שאל. שמרון הקשיב בסבלנות והשיב כי "ליברמן יהיה שר ביטחון שקול ומתון, אתה תראה", אבל ארנס סירב להירגע. "על מה אתה מדבר?" נזף בשמרון. "אתה לא מכיר את ליברמן? אתה לא שומע את הדעות שלו?"
נתניהו ושליחו שמרון טרם ויתרו על הרעיון לצרף לממשלה את יצחק הרצוג, כאילו שלא העבירו עליו מכבש. לצורך העניין שוחח שמרון השבוע גם עם ציפי לבני, וניסה לשכנע אותה שהמסמך המדיני שאותו ניסחו הצדדים במהלך המשא ומתן שווה משהו. כזכור, מדובר במסמך שבו מדובר על שתי מדינות ועל הקפאת הבנייה בהתנחלויות, אבל נתניהו סירב לצרף אותו להסכם הקואליציוני.
מדוע? ההסבר הרשמי הוא שהליכוד לא היה מקבל הסכם כזה כי הוא מתנגד לשתי מדינות, ולכן ראוי לדחוף את הפתרון המדיני לנספח. ההסבר ההגיוני: העבודה ממילא לא שווה התייחסות רצינית, ואם זה היה תלוי רק בהרצוג הוא היה נכנס לממשלה אפילו בלי הנספח הזה.
חבל להכביר מילים על הרצוג. בתחילת השבוע הוא פרסם סטטוס וקבע נחרצות: "הדלת נסגרה". וואו, איזה אומץ. איזו נחישות של מנהיג. גם זרקו אותו מחדר המשא ומתן ולקחו את ליברמן; גם גלגלו אותו מכל המדרגות בלי שום הישג; גם טרקו אחריו את הדלת, והוא עוד מספר שהדלת שלו נסגרה.
הרצוג הודה השבוע כי "סיכנתי את כיסאי", ואפשר לתקן ולומר כי הפסיד את כיסאו. זה העונש למי שמאמין בכוונות השלום של נתניהו. זה העונש למי שמועל בתפקיד ראש האופוזיציה ורץ אחרי כיסא שר החוץ, שעכשיו בורח ממנו יחד עם ראשות מפלגת העבודה.
אגב, נדמה לי שיש קבוצה גדולה שעלולה לשלם מחיר על ההסכם הקואליציוני החדש. במושב החורף הקודם טען נתניהו כי נסחט על ידי חברי סיעתו דודו אמסלם ואברהם נגוסה, שתבעו ממנו התחייבות להעלות את בני הפלשמורה. העניין אכן עוגן בתקציב, אבל מעניין איזו מוטיבציה תהיה לראש הממשלה להביא ארצה את בני הפלשמורה כאשר חרב הקואליציה הצרה הוסרה מעל צווארו. שווה לעקוב.
וכך, ביום שלישי ייפרד יעלון ממשרד הביטחון וליברמן יצעד פנימה, אחרי שהבעיות עם נפתלי בנט ייפתרו. לפי שעה משאיר יעלון מאחוריו, מעבר לקריירה צבאית וביטחונית מפוארת, גם את המלחמה שבה החל בהתבהמות של החברה הישראלית. ההתבהמות הפכה אצלנו לדרך חיים. לא מדובר רק בחייל היורה במחבל גוסס; באלימות שוטרים כלפי ערבים, אתיופים ומתנחלים; בחוקים גזעניים, יחס מפלה והומופוביה; במעשי שוחד, מרמה, גנבה ואונס שמוליכים מנהיגים לאומיים לבתי סוהר. אפילו דו"ח מבקר המדינה האחרון מתאר השחתה חברתית שמתאימה לנבואת עמוס.
מה בעצם ההבדל בין תרבות השפע חסרת המעצורים של פרות הבשן בשומרון, שנגדה יוצא עמוס בנבואתו הקשה, ובין אירוח במלון בלונדון שעליו משלמים עבור שר האוצר לשעבר ורעייתו 8,568 ליש"ט (קרוב ל־50 אלף שקל, במחירי ינואר 2005)?
אז אולי אין כאן שום עניין פלילי, אבל יש כאן התנהגות ומראית עין לא ראויים. ומה שהכי חמור הוא הנימוק שכולם עשו את זה, מכיוון שלא היו כללים ברורים. בקיצור, לא רק אנחנו קיבלנו ונהנינו. כל המנהיגים עשו כמונו. נפלא באמת.
אקו"ם