ראשי » חדשות » דעות

אז מה, אסור לדבר על הקושי שלנו עם מצוות?

בצל התגובות הסוערות שעורר הטור על ברית המילה, חשוב לזכור שאפשר לעבור את הטקס אחרת: ברוגע, בשמחה וכמו שמתאים לכם, ההורים

בשבוע שעבר כתבתי טור על אמא אחת, בברית אחת. לא כתבתי על מישהי מסוימת ולא על ברית מסוימת; לא כתבתי מתוך ביקורת ולא כתבתי מתוך הכנעה; לא ניסיתי להביא לחשיבה מחודשת על מצוות ברית המילה, ולא נכנעתי לתכתיבים גבריים של אלפי שנים. בסך הכול כתבתי על אמא אחת בברית אחת. קיבלתי המון תגובות, ואני רוצה להתייחס לחלקן.

לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- צו מעצר: די להתעלל בנשות המילואימניקים
- אפשר לשנות את תרבות השנאה של יום ירושלים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

לאלו שהציעו לי לא לעשות ברית ושלחו לי לינקים לקבוצות ולמאמרים, שניסו לתת לי כוח או לגרום לי להרגיש אשמה על מה שאנחנו מעוללות לבנים שלנו - אתם לא בכיוון. מבחינתי זו לא אופציה. אני בוחרת לקיים את מצוות הכנסת הבן בברית המילה בשמחה, באמונה ובאהבה. אפשר גם לרצות להמשיך את המסורת, וגם ברגע האירוע עצמו להרגיש מוצפת, דואגת ונסערת. קוראים לזה מורכבות, וזה חלק מהחיים.
 
לאלו שכתבו לי שהנה, הטור שלי נותן תחמושת בידי אלו שמעודדים לא לעשות ברית מילה, שהתלוננו שאני משחירה מגזר שלם, שטענו שאצלם זה לא ככה; לאמהות שהצהירו שהן מסתובבות באורות לאורך כל הטקס, ושהיו רוצות לחזור עליו פעמיים בשבוע. ובכן, גם אתן לא בכיוון. לא ניסיתי לתת נשק בידי איש, וכל אחד יכול לפרש את הטור שלי איך שירצה.

אני כותבת גם על רגשות מעורבים בהליכה למקווה, ומשתפת בקושי שלי עם שבתות הקיץ הבלתי נגמרות. אז מה? העיניים והלב היחידים שאליהם כיוונתי הם ההורים שחווים את כל הרגשות האלו. כתבתי לאמהות היקרות שמזדהות עם מה שכתבתי, ושעבורן הטור הוא אישור לנורמליות שלהן.

לאלו שתקפו אותי שאצלן זה ממש לא היה ככה, ושסיפרו שהן דווקא השתתפו בטקס ואמרו דבר תורה והיו פעילות. לאלו שהפטירו שחבל שאני לא פמיניסטית, ושאפשר גם אחרת, ולמה לא ראיתי את הסרט הנהדר של נורית יעקבס־ינון "ברית" (הלו, אם לא שמתם לב, אנחנו משפחה). אתן יודעות משהו? גם אני. גם אני השתתפתי ואמרתי דבר תורה. ועדיין, הרגשתי את כל מה שכתבתי.

מעשה בילד אחד שנולד בחורף בליל שבת, והברית שלו "נפלה" על השבת הבאה. כל חלומה של האם היה אירוע מצומצם, כמה שיותר משפחתי וגרעיני. אבל קולות התחילו להישמע: זה בשבת, נעשה קידוש, נזמין את כל הציבור, זה לא מקובל במקומותינו, זה לא יאה למשפחתנו. התחילו תכנונים: איפה נלין את כל הדודים והדודות, מי יארגן את הארוחות. ההוצאה, שגם כך היא לא קטנה, גדלה עוד יותר. האמא ידעה שזה לא מה שהיא רוצה, שזה לא יהיה לה נכון וטוב. בפשטות ובאהבה, היא ניגשה להורים שלה ושלו ואמרה: זה לא מה שאנחנו רוצים. זה לא מה שמתאים לנו. וחמותה האהובה ענתה לה: אנחנו איתך. אני את הבריתות של הבנים שלי כבר עשיתי, עכשיו את תעשי כמו שאת רוצה. ובבת אחת, נכנסו לה אוויר לריאות ושמחה ללב.

ובערב שבת, במעילים ובכובעי צמר, הגיעו ילדי השכנים ושרו בסלון בשקט "המלאך הגואל". ולמחרת, בסלון בבית הסבא והסבתא, בשעת בוקר מוקדמת אחרי מניין ראשון, הגיעו אל הבית רק הסבים והסבתות והדודים והדודות והחברים שהם כמו משפחה. והתינוק עבר מרחק קטן בין ידיהם החסונות של דודיו, ובאמצע הסלון עמד כיסא של אליהו הנביא ושם ישב הסב האוהב שקיבל לידיו את התינוק בעיניים רכות. סבתא עמדה לצדו, ולא רחוק משם עמדה האמא קרובה ומחובקת עם אחותה ועם גיסותיה. היא עברה את זה בדמעות ובאהבה, והרגישה שככה בדיוק, אבל בדיוק, היא רצתה את זה.

אז איך אפשר אחרת? בתור משפחה וחברים, אפשר לנסות להבין את הרצון האמיתי של הזוג, ולכבד אותו. לא לשפוט אם הם החליטו לחתוך בחברים, או אפילו באחיינים. אפילו אם לא הם אלו שמשלמים על האירוע. תנו להם. את הברית שלכם אתם כבר עשיתם.

ואת, אמא יקרה, אם את רוצה להתבטא ולדבר ולהיות חלק מהטקס - תקראי, תתענייני, תחפשי. את יכולה להגיד כמה מילים, את יכולה להתחיל את שרשרת הקווטערים, ולהוסיף אליה גם סבתות ודודות. את יכולה לא לומר את ברכת הגומל דווקא שם, רק כדי לגמור עם זה. יש לך מספיק ימים. לכי פעם אחרת. הגומל צריך להיות
אירוע שלך.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

רביטל ויטלזון-יעקבס

מרצה מבוקשת, אושיית פייסבוק וכותבת. אם לארבעה שמתפללת לארבע שעות שינה רצופות. טוב נו, גם שלוש זה בסדר.

לכל הטורים של רביטל ויטלזון-יעקבס