ת"א יותר פלורליסטית מירושלים? הצחקתם אותי
כשאני כחרדי רואה את מצעד הגאווה, אני מתמלא כעס; כשהסטודנט החילוני רואה את החרדים של מאה שערים, הוא מתמלא ניכור. זו החוקיות של העיר הזו – כי אהבה היא כואבת. כואב לנו להיות ביחד, אבל בשורה התחתונה זו העיר היחידה שבה כולנו חיים ביחד
חמש דקות אחרי שהתיישבתי לפאנל עם גל אוחובסקי, לפני כחצי שנה, מצאנו את עצמנו בשיאו של ויכוח סוער. ולא, הוויכוח לא עסק בשאלות של מגדר, אלא דווקא בשאלה מי פלורליסטית יותר, תל-אביב או ירושלים? אני טענתי שתל-אביב בכלל אינה פלורליסטית, כי מבחינתי פלורליזם אמיתי יש רק בירושלים, העיר שבה כולם עולים על הרכבת, חילונים היפסטרים, חרדים, ערבים, אשכנזים וספרדים. גל אמנם סיפר על תל-אביב שלו, עם השכנה החרדית בבניין וכיצד ביום שישי בוקעים ממטבחה ריחות קוגעל וקניידלעך, אבל לא הצליח להתעלם מכך שבתל-אביב אין אף רחוב חרדי, וגם לא ערבי. בירושלים לעומת זאת תמצאו את כולם ביחד. כל פסיפס הקשת הישראלית ולכל אחד יש בה מקום משלו.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- הייתי בפריז וגם ברומא וירושלים יפה יותר
- הריקודגלים מביך ומכאיב - אפשר לשמוח אחרת
- "כפר אביונים" או "אירופית ונאה": איזו ירושלים תרצו לראות?
- כשתל-אביבים גזענים מנסים למכור לירושלמים את חלוקת העיר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בעוד איזו עיר בעולם תוכלו לצעוד חמש דקות מהברים שוקקי החיים של נחלת-שבעה לשכונת מאה-שערים המסוגרת והשמרנית ביותר בישראל? איפה עוד תוכלו לחצות כך בקלות בין הבורגנות של רחביה לנחלאות הסטודנטיאלית ו"המתכלבת",ש בה כל צריף פחונים אפל הופך לחדר מגורים?
ככה גם המעבר החד בין ירושלים של קודש וירושלים של חול, בין מעצמת ההיי-טק של הר חוצבים והגן הטכנולוגי, לבין העיר העתיקה על כל נופיה ומשמעויותיה. בירושלים לכולם יש מקום. יש את רחוב יפו, רחובה הראשי של העיר, ומתחתיו את רחוב 'מלכי ישראל' – הרחוב הראשי של ירושלים החרדית, כשהמרחק ביניהם הוא שלוש דקות הליכה בלבד. ואם תעלו על הרכבת הקלה בדרך לפסגת-זאב תזכו לעבור גם בכמה שכונות ערביות אותנטיות.
יש אמנם מסורת קבועה של בכייה שנתית סביב יום ירושלים. בכל שנה חייבים עורכי העיתונים את הכותרת המסורתית על ירושלים "המתחרדת" ו"הענייה", אבל כבר כמה שנים שאין לכותרות האלו אף אחיזה במציאות.
דווקא בשנים האחרונות הפכה ירושלים לפלורליסטית ופתוחה, צעירה ומתחדשת. זו אולי התחדשות השוק, אולי הפסטיבלים ואירועי התרבות, ואולי מחאת הקיץ ההוא, שהוציאה דיבתה של תל-אביב רעה ופתאום אלפי סטודנטים חיפשו להם אלטרנטיבה מחוץ לגבולות תל-אביב הצפופה וכך גילו את ירושלים.
ואולי הסיבה היא בכלל הרצון האמיתי של חלקים רחבים יותר בעם להיות מחוברים לירושלים בירתנו. צעירים וצעירות מכל רחבי הארץ, מצאו בשנים האחרונות בית חם בירושלים, סביב שכונות מרכז העיר, נחלאות-רחביה-קטמון והפכו את הסיפור הירושלמי לשונה כל-כך מזה שמצטייר בתקשורת. ירושלים של השנים האחרונות הפכה למוקד בלייני, עם חיי לילה תוססים, עם פאבים פתוחים מסביב לשעון ועלייה לרגל המונית של מבלים. היא כבר לא פחות "מגניבה" מתל-אביב.
ובכל זאת ירושלים לא תהיה לעולם תל-אביב. מי שחושב שפסטיבלי בירה יהפכו את ירושלים לשיינקין, טועה. ירושלים יפה ומיוחדת דווקא בגלל אבניה הישנות וסמטאותיה העתיקות. היא ירושלים של מטה, אבל בעיקר ירושלים של מעלה. הסיפור האמיתי שלה לא התחיל עם פתיחת בר-תחריר במחנה יהודה ולא בעקבות פסטיבל סינדרום ירושלים. היא מחזיקה על גבה אחריות כבדת משקל, של היסטוריה עתיקת יומין, מימי אדם הראשון, אברהם אבינו ודוד המלך.
היא עיר הקודש במלא מובן המילה, ולא רק לנו אגב, אלא גם גם לדתות נוספות. נוהרים אליה מכל קצוות תבל בגלל קדושתה וההיסטוריה שלה. אז נכון שירושלים היא לא רק אזור העיר העתיקה והכותל, אבל היא גם לא יכולה להיות רק בילויים ומסיבות. ירושלים היא הסיפור כולו ביחד, אי אפשר להפריד אותה או לקחת ממנה רק חלק. ירושלים היא מאה-שערים ושכונת גאולה החרדית, ואפילו קרית יובל "המתחרדת" היא חלק מהסיפור. כי אם לא נלמד לחיות עם כל מה שיש בה נפסיד את כולה.
אומרים שבירושלים כל אחד מרגיש בבית, אבל כל אחד גם מרגיש קצת ניכור. האמת שזו כמו פשרה טובה, בה אף אחד לא מרגיש מרוצה עד הסוף, אבל כל אחד מרגיש שהרוויח. כשאני כחרדי רואה את מצעד הגאווה, אני מתמלא כעס; כשהסטודנט החילוני רואה את החרדים של מאה שערים, הוא מתמלא ניכור. זו החוקיות של העיר הזו – כי אהבה היא כואבת. כואב לנו להיות ביחד, אבל בשורה התחתונה זו העיר היחידה בה כולנו חיים ביחד.
ולסיום שיר שלי על יום שישי בשוק מחנה יהודה בירושלים:
צעקות רוכלים, צהלות ילדים, נגינת צעירים, משוחררים, על ארגזים ישנים /
חרדים מוטרדים ממהרים, עם סלים מלאים, ומאחור הילדים נשרכים. דוחפים בצעירים עטורי שער עבותות, בצעירות עם צמות ארוכות ויפות /
טסים זה מול זה, משני צידי מתרס, בין באסטות הומות ושוקקות, בין בארים מתרוקנים וכוסות נשפכות /
בין ירושָוֹלייים - שלום עליכם, לבין ירושלים - שלום, יש אני ויש אתם /
על המשבצות הישנות, ברחובם של פנחס הפנסאי ועזרא הסנדלר ומזל הכובסת שנאנחת מתייפחת. בניחוחות נחלת העיראקים והכורדים והתימנים והחלבים /
ברחובות שפעם ידעו אהבה, היו בהם ניחוחות של אווירה ועוגה אפויה. שחלון היה נפתח לריח מרק מהביל, ומסעודה הייתה שוטפת רצפה, גם לשכן הקודר שאותה לא הכיר /
והקסקט לא היה פוזה, והשמחה מעולם לא נגוזה /
ונותרו שם צעירים כמהים, מבקשים, מחפשים, עמוסי דפים של מבחנים ומאזנים, מפוחדים מהגשת ציונים וממרצים זועפים /
וביום שישי כולם נפגשים, דוסים שחורים, וסטודנטים עייפים /
מתחברים בלי לדעת למה, מבקשים את אותה אהבה ישנה, את אותה כמיהה נכונה /
נושמים את הריחות בלי מילה, כמו עדת מסוממים, שמבקשת השראה /
מוצאים אותה באותן משבצות של געגוע, באותן צעקות מקפיצות, באותם צלילים ישנים - שחוזרים ועולים ונוגעים /
מרטיטים משהו ישן. משהו ישן מתחיל.
אקו"ם