שבוע עם העולל: זה לא היה קשה, עד שהוא נפצע
ריאל עלו לאחת־אפס, העולל נפל על האף, ושירן הייתה בדיוק בחו"ל, שופכת את הארנק בארץ הקניות הבלתי מוגבלות. אז למה נגמר לנו הכורכום?
האמת? בשלב כלשהו חשבתי שלא יהיה הפעם טור: שירן בניו־יורק, ואני צריך לתמרן במשך שבוע בין עבודה לעולל בן שנה. אבל אז נזכרתי שהסבים והסבתות לבית משפחת סלומון־זמרי לא מתכוונים להפקיר את נכדם יחידם לטיפולי הבלעדי, והם החליטו להתחלק - ארבעה ימים לאלה, וארבעה ימים לאלה. שמעתם נכון: הם לא סומכים עליי עד כדי כך שבמשך שבוע שאני לבד הם איתי שמונה ימים.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- צו מעצר: די להתעלל בנשות המילואימניקים
- אפשר לשנות את תרבות השנאה של יום ירושלים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
זו לא הפעם הראשונה שאני לבד עם העולל. זה קורה לא מעט, בדרך כלל בפרקי זמן שנעים בין חמש לעשר דקות. אבל מה לעשות, אחת מחברותיה של שירן, שלא אנקוב בשמה אך אומר לה כאן שלעולם לא אסלח לה על מה שעשתה, החליטה להציע לשירן לפני חודשיים לטוס איתה לתפוח הגדול, הלא היא ניו־יורק, בירתה השנייה של ארץ ההוצאות הבלתי מוגבלות.
שירן, שמיד הפעילה את מנגנון העיניים המתחננות, העלתה בפניי את ההצעה ואמרה שאני יכול להרגיש חופשי להגיד לה שזה לא מתאים, או בנשית: "נראה אם יש לך אומץ לקחת את זה ממני". אז אמרתי כן, היא שמחה, והעולל מיד העלה על פניו מבט מודאג שאומר "רגע, אז מה אני אמור לאכול במשך השבוע הזה?"
הרגעתי אותו מיד במבט מודאג משלי, שאומר "אתה שואל אותי? אני רעב רק מהמחשבה שהיא נוסעת".
"אל תדאג מאמי, יהיה בסדר, ההורים יעזרו וגם יהיה לך קצת זמן איכות עם העולל", שירן ניסתה להרגיע. "זמן איכות" הוא ללא ספק הזמן המתנשא ביותר מכל הזמנים שאני מכיר. מי בכלל רוצה זמן איכות? ומה זו בכלל איכות? מי קבע שפרק זמן שבו אני לבד עם העולל איכותי יותר מסתם זמן שבו שירן נמצאת עם העולל ואני מבלה עם פרק נחמד של משחקי הכס?
השבוע התחיל סבבה. ההורים של שירן עזרו לי עם העולל, כך שהתפנה לי המון זמן כדי לדאוג מהודעות הווטסאפ מניו־יורק. שירן קנתה כל כך הרבה בגדים חדשים, שכנראה מעכשיו קוראים לעיר הזאת רק "יורק". אגב, טיפ לגברים: אין דבר מדאיג יותר מאישה בניו־יורק שאומרת "אין לך מושג כמה דברים קניתי לך". קניית מתנות לגבר יכולה להעיד רק על דבר אחד: רגשות אשם עזים על כמה שהיא קנתה לעצמה.
אני רוצה להרגיע פה את כל הפמיניסטיות שרוצות להוריד לי אחת, כי זה גם הכסף שלה וזכותה לעשות מה שהיא רוצה: אתן צודקות לגמרי, אבל נשארתי שבוע לבד עם העולל בזמן שהיא מבלה עם חברות בניו־יורק, אז עם כל הכבוד לכן ולפמיניזם בכללי, הפעם הרווחתי את הזכות להיות קצת שוביניסט. תכעסו עליי כשהיא תחזור.
וכדי לפצות אתכן תרשו לי להגיד עוד משהו: גברים, הלוואי שחבר כנסת כלשהו היה מחליט להגיש הצעת חוק שבמסגרתה כל אמא במדינה תזכה לחופשה בת שבוע בחו"ל, לבד. אין כמו שבוע לבד עם ילד כדי לגרום לנו הגברים להבין שבתכלס מגיע לה מינימום חודש.
נחזור מהפמיניזם ומאבקיו לזמן האיכות המשותף שלי ושל עוללי. במהלך השבוע שלנו, יצא לי להישאר איתו לבד רק לילה אחד - ועל מה שקרה בלילה ההוא תקראו כאן אתם ושירן יחד, בפעם הראשונה.
מוצאי שבת. החזרתי את העולל מרמלה והשכבתי אותו לישון. בטלוויזיה עמד להתחיל גמר ליגת האלופות (כמו גמר חידון התנ"ך, רק עם בעיטות בכדור במקום "מי אמר למי ובאיזה הקשר"). פתחתי לי בירה, הוצאתי קצת פיצוחים, והתכוננתי לערב שכולו כדורגל אירופי משובח.
בערך עשר דקות אחרי פתיחת המשחק שמעתי רעשים מחדרו של העולל. ניסיתי לשכנע את עצמי שדמיינתי, אבל משהו בקול הבכי המתגבר רמז לי שזה באמת קורה. ניגשתי לחדרו של העולל ומצאתי אותו עומד במיטתו ואוחז בסורגי הלול במבט שכולו "נראה לך שאתה רואה גמר צ'מפיונס בלעדיי?". נעמדתי מולו ותרתי אחר המוצץ. בדרך כלל כשמכניסים אותו לפה של העולל, הוא חוזר למחוזות השינה.
פרט שחשוב לציין בשלב הזה הוא ששבוע לפני כן החליק העולל במהלך טיפוס למגלשה בגן, ונפצע קלות באפו. הפצע הגליד, אך עדיין לא החלים לחלוטין. נחזור לסיוט. העולל, ששמח לראות אותי מגיע לחדרו, היה עוד מנומנם קלות. באופן כללי הוא לא היצור הכי יציב עלי אדמות, וכשהוא מנומנם מדובר בכלל בסוג של נחום תקום עם רגליים. בעודו מושיט אליי את ידיו איבד העולל את יציבותו, והחליק שוב עם האף אל סורגי הלול. לאחר שנייה וחצי הוא נעמד שוב על רגליו והחל לבכות בטירוף.
החדר היה חשוך לחלוטין. לא מצאתי את המוצץ, אז החלטתי לעשות צעד דרמטי ולהדליק את האור. המחזה שנגלה לנגד עיניי היה מבעית: הפצע שעל אפו של העולל נפתח וזרזיפי דם זלגו ממנו לכל עבר. הרמתי אותו בידיי, וניסיתי לבדוק אם הדם אכן מגיע מהאף או שמא הוא נפצע גם בפה. אבל הדם לא המתין לי שאברר, והמשיך לזלוג לכל עבר. ניסיתי לעצור אותו במגבונים, אך לא משנה כמה הצלחתי לספוג - הפצע לא הראה סימנים של מנוחה והדם המשיך לזרום בטירוף.
ניסיתי ללחוץ קצת על הפצע כדי לעצור את הדימום, אבל העולל הבהיר לי מיד שהוא לא מתכוון להפסיק להזיז את הראש, ואם אני רוצה לעצור את הדימום אני צריך להיות יצירתי יותר. ברקע ריאל מדריד עלתה לאחת־אפס מול אתלטיקו, ואני עליתי מ"אין לי מושג מה עושים" ל"חסר אונים לחלוטין".
בראש עברה לי התלבטות קטנה: האם לנסות להשיג את שירן? לא ממש ידעתי מה השעה אצלה - לפי חישוב מהיר זה היה איזה 2,000 דולר אחורה - וגם לא רציתי להדאיג אותה סתם. אז עשיתי מה שכל גבר אמיתי צריך לעשות במצבים כאלה: התקשרתי לאמא שלה.
מאמי, את בטח קוראת את זה עכשיו וזועמת על זה שלא סיפרתי לך. אני רק רוצה להרגיע ולומר לך שאמא שלך עזרה לי לתפעל את האירוע במהירות. אגב, נגמר לנו הכורכום. מתברר שלא מזיק לשים קצת על פצע, זה עוצר דימום יופי, ואם את חושבת לקחת אותי עכשיו לשיחה ולכעוס עליי אני רוצה להזכיר לך שחזרת עכשיו משבוע בניו־יורק, ואני פספסתי את גמר ליגת האלופות ובמקום זה מרחתי תבלינים על העולל. אז תירגעי, הכול בסדר עכשיו, העיקר שהוא בריא ואת חזרת. התגעגעתי.
אקו"ם