פתרון חדש-ישן: מדינה פלסטינית בחסות ירדן
חובה עלינו לשאול את עצמנו מה חשוב יותר: השליטה בכל מרחבי ארץ ישראל המערבית, או המשך קיומה של מדינה יהודית ריבונית?
מאז איחוד ירושלים ומלחמת ששת הימים חלפו 49 שנים. שנה לפני ציון היובל, זהו מועד המחייב חשבון נפש נוקב: האם בחשבון כולל הייתה המלחמה טובה או רעה לישראל?
מדובר בחשבון מורכב: בטווח הקצר והבינוני תרמה המלחמה לתחושת עוצמתה של ישראל, הן פנימה והן ברמה הבינלאומית. ההזדהות עם ישראל עלתה, מתנדבים הציפו את המדינה מכל העולם והישראלים עצמם השתחררו מתחושת החנק שכפו עליהם הגבולות הצרים הקודמים. מצד שני, ברבות השנים העיבה על כל אלה עובדה אחת נוקבת - ישראל ירשה לא רק שטחים, אלא גם מיליוני בני אדם שהיא לא מעוניינת להעניק להם אזרחות. לכן היא אינה מסוגלת גם לספח את השטח שעליו השתלטה.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- כשתל-אביבי גזען מנסה למכור לירושלמים את חלוקת העיר
- ת"א יותר פלורליסטית מירושלים? הצחקתם אותי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
השליטה באנשים, לא תפיסת השטח, היא זו היוצרת את המושג "כיבוש": גם במלחמת השחרור כבשה ישראל שטחים שלא נועדו לה מלכתחילה, וסיפוח הגולן על תושביו אמנם אינו מוסכם על הקהילה הבינלאומית, אבל הוא בוודאי מעורר פחות רעש. השליטה במיליוני בני אדם נטולי אזרחות יוצרת הן את הביקורת הנוקבת בקהילה הבינלאומית והן את הפיצול הכואב מבפנים. הקמת הרשות הפלסטינית אמנם הקלה על תחושת "הכיבוש" הישיר, אבל מעטפת השליטה הצבאית הישראלית עדיין קיימת. אין מנוס ממצב כזה בהיעדר פתרון מדיני, אבל המחיר שלו נוקב.
הצנחנים שרים את ההמנון ליד הכותל- המערבי בהר הבית. ''כעבור יובל שנים נדמה שהמציאות אכזרית יותר''.
צילום: באדיבות ארכיון צה''ל במשרד הביטחון ו''במחנה''
בעקבות ששת הימים צהל המשורר ואיש המוסר, נתן אלתרמן, על כך שהארץ והמדינה אוחדו סוף-סוף לישות אחת. אבל כעבור יובל שנים נדמה שהמציאות אכזרית יותר, ובמידה רבה השליטה בשטחי יהודה ושומרון כופה על ישראל ברירה קשה – הארץ או המדינה.
מה חשוב יותר: השליטה בכל מרחבי ארץ ישראל המערבית, או המשך קיומה של מדינה יהודית ריבונית? כנראה זה לב הוויכוח שבין הימין האידיאולוגי, ובעיקר זה הדתי, לבין שאר הישראלים. האם המדינה היא הדרך לגאולת הארץ, או שהארץ היא אמצעי ותנאי הכרחי לקיומה של מדינה ריבונית? נדמה שרוב הציבור, כולל מרבית הימין, יעדיף עקרונית את קיום המדינה. עם זאת, הוא עלול להיגרר בניגוד לרצונו להכרעה שתביא עליה אובדן, וזאת לטובת הארץ.
בעת האחרונה התברר שעוד לפני סכנת מסמוס דמותה היהודית של המדינה, הוויכוח על השטחים עלול לגרום לאובדן דמותה הדמוקרטית של ישראל - ולא בגלל הכרעה עתידית כלשהי לספח את השטחים בלי להעניק זכויות שוות לתושביהם הפלסטינים, שכן הקהילה הבינלאומית ממילא לא תאפשר הכרעה כזו, ועיינו ערך דרום-אפריקה. קריסת הדמוקרטיה הישראלית מתרחשת כאן ועכשיו: אם בדמות הלחץ שמפעילים אנשי שמאל מסוימים על הקהילה הבינלאומית להכניע את ישראל לשיטתם, ועוד יותר מכך בגילויי אלימות - פיזית ומילולית - של פעילי ימין כלפי ערבים ואנשי שמאל גם יחד.
אגב, בעניין זה אנשי הימין שטוענים כי ישראל המפא"יניקית הייתה רעה הרבה יותר מבחינה דמוקרטית – היא השליטה ממשל צבאי על ערביי ישראל, הוציאה לפועל את פעולת קיביה והטבח בכפר-קאסם ועוד – צודקים בתיאור העובדות, אבל אינם מבינים את הסכנה: על כל הבעייתיות שלה, האלימות המפא"יניקית הייתה הפעלת כוח שלטונית, ויש לה שני מקדמי הגנה - האחד הוא שלשלטון יש תמיד מונופול על הפעלת כוח, והשני הוא שבגלל שהאלימות הופעלה בהחלטה מודעת, היא גם ניתנת לשליטה, לעצירה ואף לריסון על ידי בג"ץ. כשאווירת האלימות והשנאה פושה ברחוב, היא הרבה יותר קשה לשליטה.
כך או כך, בשני הצדדים מתגלה כיום הנטייה לוותר על שיח השכנוע הדמוקרטי, מתוך תחושה שהאשמה במבוי הסתום אינה נופלת על הפלסטינים אלא על היריב מבית. מכאן עולה גם לגיטימציה פנימית מסוכנת לעשות כל דבר כדי לעצור את אותו יריב. בינתיים יכולים הפלסטינים לחכך את ידיהם בהנאה: הסירוב שלהם לזכות בעצמאות בתנאים סבירים לביטחונה ולעתידה של ישראל מביא את הישראלים עצמם לסף מלחמת אחים וקריסה פנימית.
המסקנה מכל זה היא רב-ממדית: ברמה הערכית אי אפשר לייחס לערך אחד - חשוב ככל שיהיה - חשיבות בלעדית, בין אם מדובר בארץ ישראל או בשלום. מציאות סבוכה דורשת פתרונות סבוכים ואיזונים עדינים בין ערכים שונים. ברמת השיח הפנימי יש הרבה דם רע בין המחנות, ובכל זאת אסור שהשיח יתמקד בשאלה כיצד מכניעים את היריב השנוא, אלא מה נכון וטוב יותר לצרכיה המורכבים של המדינה. ממילא, תמיד חיוני להקשיב גם לגרעין האמת שבדברי היריב.
ברמה המעשית צריכה הפעולה להיות מכוונת למתחם שבין שני עקרונות: מצד אחד יש רצון וצורך לא לשלוט בפלסטינים, ומצד שני - ההבנה שהקמת מדינה פלסטינית עצמאית, בתנאים שישמרו על ביטחון ישראל ועתידה, אינה אפשרית בעתיד הנראה לעין.
בפועל, פירוש הדבר הוא הניסיון להחזיר לתמונה גרסה כלשהי של "האופציה הירדנית", שבמסגרתה מקבלים הירדנים חסות על הפלסטינים, או שהם מקימים מסגרת מדינית משותפת איתם. זאת, במקביל להפסקת הבנייה הישראלית מעבר לגושי היישובים, והמאמץ לאפשר את מרב החופש והזכויות לפלסטינים, תוך כדי שמירה על ביטחון ישראל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם