כבד את אביך ואת אמך: לא תמיד ישנה אהבה
גם האל יודע כי ההורות – לכאורה התגלמות של שלמות יחסים – אף היא אינה תמיד ערובה למסירות אין קץ, ויש בעולמו גם הורים שנוטשים את ילדיהם או מתעמרים בהם
מיהו שחקק בלוח את הדיבר החמישי? אם על פי המקורות נכתבו עשרת הדיברות באצבע אלוהים, אזי מדובר בכותב שהמושג "הורים" זר לו. זהו אלוהים שלא טעם חיבוק של אבא או אמא, ולא שמע שיר ערש בתוהו ובוהו שבין חושך לאור.לוחות הברית הם חלק ממעשה הבריאה, טענו חכמי המשנה, והאל ברא אותם ממש בסוף מפעלו, בשעת בין השמשות, יחד עם עוד עצמים פלאיים. אכן הלוחות הם מחוללי נס מוסרי ותודעתי, ולא חשוב אם הם עשויים מסלע גרניט קישח, האופייני להרי מדבר סיני, או מאבן ספיר יקרה שאת שבביה, על פי המסורת, ליקט משה בעצמו. כך או כך, הדיבר החמישי יצא מידו ומלבו של יתום.
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
מדוע אנו נדרשים דווקא לחלוק כבוד לאב ואם, ולא נאמר "אֱהֹב את אביך ואת אמך"? אולי מפני שלאהבה אין צו והיא אינה מצייתת להוראה מגבוה. ואולי מפני שהאל יודע כי ההורות – לכאורה התגלמות של שלמות יחסים – אף היא אינה תמיד ערובה למסירות אין קץ, ויש בעולמו גם הורים שנוטשים את ילדיהם או מתעמרים בהם. ויהיו גם ילדים שהטינה והחשבון יצרבו את נפשם (ויפרנסו בכבוד לא מעט מטפלים), והחסך באהבה, גזֵרה שנגזרה מבלי שלבורא הייתה יד בדבר, תעבור מדור לדור.
''ואולי הדיבר החמישי הוא דווקא העדות לבדידותו של האל''.
איור: מיכל בן-חמו
עול כבד לאהוב – אולי זו הסיבה לשורש הזהה ולקרבה המילולית בין "כַּבֵּד" ו"כָבֵד". ואפשר שמפני שהאל עצמו הוא חשוך הורים ויהיה ערירי לעולמי עד, ולכן ניסח את הדיבר החמישי כפי שניסח. וכי מנין יֵדע אהבה מהי? לעומת המושג "כבוד" שאותו הוא מכיר היטב בהיותו שליט יחיד של העולם והכול נהיה בדברו.
על פי הרמב"ם, שורשי הדיבר הם בהכרת התודה שכל צאצא חייב להרגיש כלפי הוריו, בשל הבאתו לעולם וגידולו. ואילו המהר"ל הסביר כי ההורים הם מעין "אלוהים פרטיים" של ילדיהם. שהרי הם אלה שנתנו להם קיום והם מטמיעים בהם את זהותם ואת האמונה באל אחד.
בתלמוד מסופר על מופת של כיבוד הורים. דמא בן נתינא ישב עם נכבדי רומא כשהוא לבוש בבגד מיוחד, מעוטר בזהב. אמו שלקתה בנפשה, קרעה את בגדו וירקה בפניו קבל עם ועדה. למרות ההשפלה הפומבית, שתק דמא ואפילו לא גער באם, כדי שלא לבזותה.
בניגוד לדיברות האחרים, שבהם אין שכר על קיום הצו, בדיבר החמישי טורח האל אף לציין את התמורה – "למען יאריכון ימיך" (יב). הוא שברא את המוות, מפתה את בן האנוש בסוכרייה של תוחלת חיים.
אם יגיע מכבד הוריו לשיבה טובה, לא זו בלבד שיזכה להיות הורה בעצמו, אלא גם יראה את בניו מולידים צאצאים בשרשרת הדורות. וכאשר ייאסף אל אבותיו – לשון התנך למוות, זה יהיה בידיעה כי איננו לבד בעולם. גופו אמנם לא יהיה כאן, אך מורשתו תתגלגל הלאה.
ואולי הדיבר החמישי הוא דווקא העדות לבדידותו של האל. הוא אמנם בורך בחיי נצח, אך נשללה ממנו מתנת המשפחה – המקום היחיד שבו יש סיכוי לאהבה בלי תנאי. כאן, דווקא כאן, מפריד הגבול בינו ובין צלמו.
כאשר חוזר הדיבר החמישי בלוחות השניים בספר דברים (בפרק ה, פסוק טו) מוסיף האל עוד תמורה למצוות כיבוד אב ואם – "למען ייטב לך על האדמה". אולי זו בקשתו הכמוסה של הגלמוד הנצחי. למען ייטב גם לו בשמים.
ימים ספורים לפני מותו של אבי יצחק כתבתי:
אֲנִי בִּתּוֹ
לֹא יְכוֹלָה לְהָגֵן
מִפְּנֵי
מוֹתוֹ.
אוֹזְלִים חַיָּיו.
עוֹד מְעַט בִּלְעָדָיו.
מִי עוֹזֵר לִי עַכְשָׁו.
לֹא יִהְיֶה לִי שׁוּם אָב.
אוֹמֵר לִי – בִּתִּי, בִּתִּי
אֵיךְ לֹא הֵגַנְתְּ עָלַי
מִפְּנֵי
מוֹתִי.
נאוה סמל היא סופרת, מחזאית ומתרגמת
הטקסט נכתב במסגרת מיזם 929
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם