'המתנחלים' מנצחת בוויכוח שהיא לא טורחת לקיים
כל יישוב יהודי הוא מאחז נידח, כל בית פלסטיני הוא חוליה בשרשרת הדורות. כל איש שמאל הוא מומחה, כל מתנחל הוא הזוי. היצירה הדוקומנטרית "המתנחלים" היא יצירה בשחור לבן
בראשית ברא אלוקים את הפלסטינים, ואז נאם הרב צבי יהודה את נאום "איפה חברון שלנו? איפה שכם שלנו?" והארץ הייתה לתוהו ובוהו וחושך על פני תהום. לפי הסרט הדוקומנטרי "המתנחלים", נראה שהרב קוק הבן הוא האיש שהוציא את צבאות ישראל לפני 49 שנים ללחום את מלחמת ששת הימים.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- למה לא פרסמנו את הסרטון משרונה? כי זה סנאף
- שנא את המונופול: אז נאכל בלי תעודת כשרות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
חובשי הכיפות הסרוגות, כך נדמה לצופה, לא היו סתם לוחמים נאמנים לצבא ההגנה לישראל, אלא יצאו בשליחות רבם לכבוש את הארץ ולהיתקע לערבים כעצם בגרון. העובדה שרוב מוחלט של ההתנחלויות הוקמו רק אחרי טראומת מלחמת יום כיפור כמעט נבלעת בסרט. את חורבן גוש קטיף רואים שם, אבל הקמתו המתוכננת היטב על ידי גורמים מדיניים נעדרת מהמסך לחלוטין. אולי כי נוח יותר להציג את המתנחלים כמי שתחמנו את לוי אשכול בשיבה לכפר־עציון וליישוב היהודי בחברון, מאשר להתמודד עם משקל הממשלה בפיתוח ההתנחלויות. אליבא דמומחי הסרט, ההתנחלויות מנעו רצף טריטוריאלי שיוביל להקמת מדינה פלסטינית, למגנת לב ראשי העם. הם רק שכחו שגם השמאל בימים ההם התנגד למדינה כזו עד שורש נשמתו האידיאולוגית.
מתוך "המתנחלים":
סרטו של שמעון דותן, הגולה כבר שלושה עשורים בלוס־אנג'לס, הוא סרט עשוי היטב ועתיר בחומרים קולנועיים משובחים. מהצליל הכמעט־אינטימי של הסאונד, שמביא את הצופה לתוך המסך ממש, ועד לתצלומים המרהיבים והאיורים הנלווים. אותם צילומי הנוף היו יכולים לשמש לא מעט חגיגות עצמאות של היישובים, אלמלא נלווה אליהם צליל מאיים. הסאונד המשובח מגויס כולו כדי להבהיר לצופה שהערבי הוא יליד, מחובר לטבע ולשורשים, בעוד המתנחל הוא סכנה קיומית לכל הנוגעים בדבר. חומרי הארכיון בשחור־לבן, שמשקפים חורבן וניוון, מעידים כאלף עדים על הצמיחה והפריחה שבאו עם מפעל ההתיישבות ההיסטורי הזה, אבל התרגום הקולנועי הופך כל שגשוג בכחול־לבן לעוד נכבה קטנה וטראומטית עבור הערבים, ולא פחות מזה – עבור אזרחי פנים הקו הירוק.
הצילום המגמתי משרת מטרה נוספת, כשמצלמת הרחף משייטת מעל היישובים, מפארת את הסביבה הטופוגרפית גדושת ההרים, ובאבחת פריים מייצרת תחושת זמניות הפיכה. אפילו ביתר־עילית על רבי הקומות שלה, ואריאל על האוניברסיטה והיכל התרבות שלה, מוצגות כמאחזים קטנים, מוקפים גדודים של פלסטינים עשוקים. הבתים המבודדים של הפלסטינים, אגב, מקבלים ארומה של שורשיות וחיבור. כמו הקשישה הפלסטינית האחת שעומדת בקשיחותה מול גדודי המתנחלים וקובעת: "לאן אני אלך? אני נשארת כאן!" - ומתעלמת מהעובדה שאיש לא ביקש ממנה ללכת.
לא הרשות הפלסטינית מפרת ההסכמים, ואפילו לא ארגוני הטרור; המכשול המרכזי והבלעדי לשלום הוא מפעל ההתנחלויות. צפייה לא מבוקרת עשויה לגרום לצופה להאמין שאת האינתיפאדות למיניהן הוביל הרב משה לוינגר, ואילו הערבים מצדם רק נדרשו להגיב. בנשימה אחת מוגדרת חברון כעיר האבות אבל גם כעיר כבושה, בלי להרגיש שיש כאן מן הסתירה.
אבל הבעיה המרכזית בסרט היא המנעד האנושי שבין המתנחלים לפרשני הבית. בגזרת הפרשנים אין אף איש ימין או מרכז אחד. כולם שם רהוטים, מומחים למזרח התיכון, ליחסים בינלאומיים או לזכויות אדם - רק שכחו לומר לנו שהאחד הוא עורך הדין של ארגון "בצלם", האחר מוביל מסעות השמצה נגד ישראל בעולם, ועוד כהנה וכהנה.
בגזרת המתנחלים, לעומת זאת, למעט דמותו של הרב חנן פורת ז"ל שאי אפשר היה לוותר עליה, אין ולו מצולם אחד נטול זקן, פאות ושיח משיחי. המאחז הצעיר והקטן אש־קודש מוצג באופן קיצוני ומנותק, ומחשיפתו בסרט אפשר ללמוד שהשפעתו היא כשל מעלה־אדומים, עפרה, אריאל וגוש עציון ביחד. המסר ברור: המתנחלים גררו את המדינה להרפתקה מסוכנת, והפכו את כלל אזרחיה לבני ערובה נטולי תקווה לשלום. הערבים – ובכן, הם בסך הכול רוצים לעבד אדמה בשקט.
ברור לגמרי שמבחינתו של דותן, הוא הרכיב סרט מאוזן ככל יכולתו. השמועה אומרת שבהקרנה המקדימה בתל־אביב היו מי שקבעו שהסרט ימני מדי. יש להניח שחשו כך נוכח העובדה שכמה מתנחלים יוצאים שם כמעט אנושיים, אירוע נדיר בזירה הדוקו־מתנחלית. ואולי זה לב הבעיה והסיבה העיקרית שבגללה טוב שילכו גם מתנחלים לצפות בסרט. מכל הסוגיות העולות בו, בשורה התחתונה מדובר בפערי שפה.
המרחק בין מוטי קרפל לשורת הפרשנים של שמעון דותן הוא הפער בין המושגים "אור לגויים" ו"קולוניאליזם". אפשר להתבצר בתוך שתי העמדות האלה ולהביא לשיתוק פנים־יהודי ופנים־ישראלי, ואפשר לנסות ולהתחיל לגשר ביניהן.
הדמות שפותחת וסוגרת את הסרט - ושדותן מעיד שהתאהב בה ממש - היא דמותו של הרב יוסי פרומן, שמשאיר איזה טעם של תקווה. בדומה לקרפל הוא מציג תפיסה שאפשר לשוחח איתה ולהתווכח איתה בשפת בני אדם. אבל השפה הזו היא שפה של אנשי אמונה, שהפלסטינים מסוגלים להבין הרבה לפני התל־אביבים. במקום לחכות לתרגומון שיחברו אי שם בתל־אביב, יהיה טוב אם את המילון יחברו דווקא אלה שמדברים על חיבור לארץ, לתורה ולעם. השפיץ השלישי של המשולש בל־יינתק הזה, דורש את שלו.
בתוך כל התורה שינק והנחיל לאחרים, בין ספרי ההלכה והמקרא הרבים שכתב לבין הדרשות המרתקות שנשא, נשזר תמיד חיוך. חיוך שיש בו מן הקריצה ומן החיבה. חריף ומתוק גם יחד. חיוך שהקדיש לסוגיה שהייתה כממתק בלשונו. חיוך שליווה את מבטו כשנשא אותו אל מאזיניו או אל בני משפחתו.
זקן הרבנים, הרב דוד חיים שלוש זצ"ל, שהלך השבוע לעולמו שְֹבע ימים, היה רבה הראשי של נתניה במשך 63 שנים, וגם "סבא שלוּש" של האחיינים שלי. כבר לפני שלושים שנה, באירוסין של אחותי הרבנית אסתר עם בנו הרב יהודה, היה זקנו לבן ובוהק וגופו צנום וצנוע. אבל ראשו ולשונו היו חדים וחריפים, והחיוך ההוא לא מש מפניו.
רעייתו הרבנית דינה תבדל"א, שתשומת לבה נתונה לכל בן שיח כאילו הוא יחיד לה בעולם, עמדה שם תמיד לצדו. יחד גידלו את תריסר ילדיהם, יחד פעלו בחריצות בקהילה, יחד כתבו את ספריו התורניים. שלו שלה ושלה שלו, בלי שום יכולת להפריד ביניהם. וכמו פניו, גם פניה קורנות אור וחיוכים אין קץ.
איש של חיבורים בין קצוות, ספד לו בנו הרב יהודה, וקרא עליו את הפסוק "ויהי דוד עושה צדק ומשפט". אצל הרב שלוש לא הייתה סתירה בין הדברים. בחריפות רבה הביע את דעותיו ופסיקותיו, וברכות גמורה שפט בצדק וברחמים. הוא יכול היה לתת טיפ לדיאטה של נכדתו, ועצה תורנית לנינו; ללעוג לתופעה שנראתה לו בלתי מתקבלת על הדעת, ולקבל בהבנה ובסלחנות את האנשים שמאחוריה. הוא נלחם על האמת שלו ושל תורתו בלי פשרות, כשחוט של חסד נמשך על פניו ועל שיטתו.
את החיבור האישי והציבורי הזה אפשר אולי ללמוד גם מדרשת בר־המצווה שנשאו צאצאיו. דרשה בחרוזים שכתב הרב לבנו הגדול, ואחריו שיננו אותה כל בניו, נכדיו וניניו שזכה לראותם מגיעים לגיל מצוות. דרשה שנכתבה לפני שישה עשורים, וכולם מדקלמים יחד – גברים ונשים כאחד – בכל פעם מחדש, כשבר־המצווה הנרגש עומד בפני בני המשפחה המחויכים.
אי אפשר לדמיין מפגש של משפחת שלוש בלי לראות בין תווי הפנים המשותפים להם גם את אור הפנים שהנחילו להם הוריהם, ואת שירת האדירים העוצמתית שבקעה מפיהם ומנשמתם של הרב דוד והרבנית דינה. בתוך כל תורתם־שלהם ועשייתם הציבורית שלא יודעת מנוח, עולה תדיר אותו חיוך ממש. החיוך הזה, החיוך של הרב שלוש, היה הטון הדומיננטי של צאצאיו בסעודות מצווה למיניהן. החיוך הזה ביטא את התחכום מאחורי הפלפולים ואת חדוות הלימוד, ויותר מכל את עוצמת השבט שבנו הרב והרבנית. חיוך של איש ציבור שהוא קודם כול ראש משפחה, שזכה לגדל חיוך רחב על פני בניו ובנותיו, כלותיו וחתניו, נכדיו, ניניו ובני ניניו; חיוך עמוק ומפולפל, שאין בו שמץ רוח שטות, ויש בו גודש של משמעות רוחנית.
אקו"ם