ראשי » חדשות » בעולם » אירופה

אחים במצור: לונדון של היהודים, לונדון של המוסלמים

הסופר והעיתונאי טוביה טננבוים, מחבר רבי המכר 'אני ישן בחדר של היטלר' ו'תפוס ת'היהודי', שוטט בלונדון כשהוא מתחזה למוסלמי, וגילה שהיהודים שם מפוחדים כמו שלא היו מעולם

כשהייתי צעיר ויפה, בתחילת שנות התשעים הסוערות, נהגתי לפקוד את העיר הזאת, לונדון, פעם בשנה. הייתי הולך למלון, נדרש לשלם יהלומי ענק בתמורה לחדר זעיר ומבלה את זמני בקפיצה בין תיאטראות - ווסט אנד, איסט אנד ומה שביניהם.

עוד כותרות מהעולם ב-nrg:
- ארדואן: אסד גרוע יותר מהכורדים ומדאעש
- אובמה: "אלי ויזל הרים קול נגד שנאה"
- דיווח: קים ג'ונג און השמין באופן קיצוני
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

באותם ימים הייתי בולע תיאטרון. במקרה שלא ידעתם, התיאטרון הבריטי היה הטוב בעולם. אף אחד לא יכול היה לשחק כמו הבריטים. עד היום אני זוכר לפרטי־פרטים את הדמויות ב"אחים בדם" של וילי ראסל. איזה מופע זה היה. הנה הם, רוקדים לי מול העיניים, שורקים את הפזמונים הנהדרים שלהם.
 
ראיתי את "אחים בדם" יותר מפעם אחת. ראיתי אותו בברודווי שבניו־יורק, ובכלל לא אהבתי אותו. מאיזושהי סיבה, האמריקנים לא יכולים לשחק כמו הבריטים, וכל הקסם נעלם. שנים לאחר מכן ראיתי את אותו המופע בגרמניה, ושנאתי אותו. הגרמנים הפכו את הסיפור המרגש, האהוב והקסום של 'אחים בדם' לדרמה ענקית, שבה כל שחקן שניצב על הבמה צרח ויילל. דם נמרח בכל מקום. שנאתי את זה.

אני שוב בלונדון, עדיין יפה וצעיר, כפי שאתם ודאי כבר יודעים. אבל הפעם אני לא פה בשביל תיאטרון. אני פה מכיוון שכמה ארגונים, אוניברסיטאות וגופים נוספים הזמינו אותי לסבב הרצאות. במקרה שאתם סקרנים, לאף אחת מההרצאות האלו אין קשר ל"אחים בדם". אני פה לכבוד "שבוע האפרטהייד הישראלי" או משהו כזה, ולמארחים הבריטים שלי אין כל כוונה לרקוד או לשיר מולי.

הם רוצים לשבת ולשמוע אותי מדבר. זה כמובן הגיוני לחלוטין, מכיוון שכידוע יהודים בריטים נהנים לצפות באנשים צעירים ויפים כמוני מדברים אליהם מבמה מעשה ידיהם. אלא שיש בעיה אחת קטנטונת: איפה הבמה?
 
כשאני נוחת בארצה של הוד מלכותה, אוסף אותי נהג לבוש כהלכה שמוצאו מבנגלדש, ומסיע אותי ליעדי. אבל מה היעד? אינני יודע. אני שואל את הנהג איפה הוא מתכנן להוריד אותי, אבל כל מה שהוא יודע זה שאני אמור להופיע באחד מהקמפוסים של אוניברסיטת קיימברידג'. היכן במבוך הקמפוסים הקרוי אוניברסיטת קמברידג'? את זה, הוא אומר לי, אני צריך להסביר לו כשנגיע לאזור.

האם עליי להגיד לו שאין לי שום מושג? אני לא רוצה לאכזב אותו, ולפיכך הוא פשוט נוסע. כשאנו נוסעים הוא מספר לי שהוא מוסלמי, ואני משתף אותו בעובדה שגם אני מוסלמי. אנחנו שני אחים מוסלמים בדרך לשום מקום. אני חייב להודות שזה מוזר, אבל אני מתחיל ליהנות מכל המצב הזה: יש לו פוטנציאל דרמטי כמו של "אחים בדם".

הכבישים של הוד מלכותה חלקים ונהדרים, ושני האחים המוסלמים עסוקים בשיחה, שעיקרה עניינים מוסלמיים המעסיקים את בני עמנו בימים אלה. לשמחתנו אנחנו מוצאים שאנו מסכימים על כל דבר ועניין. הנושא היחיד שלא ליבנּו עד הסוף אינו קשור כלל לאסלאם: לאן לעזאזל אנחנו נוסעים?

כדי לפתור את הבעיה אני מחייג את מספר הטלפון של האדם שהזמין את הנסיעה שלי. הוא עונה, ומתברר שמדובר בבחור נחמד לאללה. אני שואל אותו איפה באוניברסיטת קמברידג' אני צריך לרדת. "אני אעדכן אותך", הוא אומר. במילים אחרות: היעד סודי, לפחות לעת עתה.
 

לאט אבל בטוח מתחוור לי שהוזמנתי ל"שבוע האפרטהייד הישראלי" על ידי קבוצת סטודנטים סודית שלא תחשוף את זהותה עד השנייה האחרונה.

כשאנו מתקרבים לקיימברידג', אחי המוסלמי מתקשר לסטודנט המסתורי ומבקש הכוונה פרטנית: כתובת של רחוב. הוא מקבל את שם הרחוב, אבל לא את מספר הבית. אחי לאמונה נוסע לרחוב, ואז מעלה על הקו את מנהיג קבוצת הסטודנטים הסודית ומבקש את מספר הבית. הוא לא מקבל אותו. במקום, הוא שומע הוראות נהיגה דקדקניות, בית אחר בית, ואז מתבקש לעצור.

הנהג ואני, שני מאמינים אדוקים של דת האסלאם, בוהים בבית הניצב מולנו, היעד שלי: בית כנסת יהודי. "מה אתה עושה עם היהודים?" הוא שואל. לא ידעתי שהם יהודים, אני עונה. בית הכנסת, דרך אגב, הוא לא המקום שבו אני אמור להעביר את ההרצאה. היעד הסופי עדיין סודי. כן, סודי.

בעיתון יהודי מקומי הקרוי "ג'ואיש ניוז" אני רואה מודעה על עמוד שלם לאירוע גאלה של ארגון ששמו "הפדרציה הציונית למען ישראל". הנה הפרטים: מיקום האירוע הוא "מרכז לונדון", ואורח הכבוד הוא "ישראלי בכיר". במילים אחרות, ובדיוק כמו בנסיעתי לקיימברידג', לא ניתנים כאן פרטים כלשהם. אם אתה רוצה להשתתף בהרצאה, אתה צריך להתקשר ליעד הסודי, לזהות את עצמך ורק לאחר שקיבלת אישור תישלח לך הכתובת.

יום רודף יום, הרצאה רודפת הרצאה, ורק לעתים נדירות אני יודע היכן אופיע בערב. בין שמדובר בלונדון, בגלזגו או במנצ'סטר, ההופעות שלי סודיות ביותר. וכשאני מגיע ליעדי, אני מבחין שבכל מקום בארצה של הוד מלכותה שבו נאספים יהודים, מתלווה אליהם מערך אבטחה סבוך ומורכב.

מה קורה פה? אט־אט מחלחלת בי ההכרה שהקהילה היהודית בבריטניה חיה בפחד מתמיד. אם הם נאספים במקום כלשהו, אפילו בבית פרטי של אדם, הם שומרים זאת בסוד. תאמינו או לא, אבל בשנת 2016 יהודים חוששים לחייהם. לחלק מהם יש מנעולים על כל אחד מחלונות ביתם. אתה רוצה לפתוח חלון? אתה צריך מפתח.

התרגלתי לנוכחות המשטרתית מול בתי כנסת בגרמניה, אבל אפילו שם לא ראיתי יהודים החיים בפחד משתק כזה. כשחושבים על זה, למה ב־2016 צריכה להיות נוכחות משטרתית לפני כל מוסד יהודי באירופה? האם היהודים פשוט פרנואידים, או שאירופה של ימינו מסוכנת ליהודים כפי שהייתה לפני שבעים שנה?

תהיה מה שתהיה התשובה, אולי הגיע הזמן שיהודי אירופה יעזבו את היבשת אחת ולתמיד. זה לא נורמלי. אלו אינם חיים.

אני עוזב את היהודים מאחוריי, וחוזר לשגרה הישנה שלי: התיאטראות של ווסט אנד. אני הולך לאחת הקופות שבהן נמכרים כרטיסי תיאטרון בחצי מחיר, ובודק מה מוצג. הנה הצגה שאני רוצה לראות - המחזמר "ספר המורמונים". זהו מופע אמריקני, ויהיה מעניין לראות איך הבריטים הפיקו אותו. כמה עולים הכרטיסים למורמונים, אני מתעניין אצל הקופאי. "הו, אלה יקרים", הוא עונה. כמה? "250 לירות שטרלינג לכרטיס".
 

אני עוזב אותו וצועד לכיוון "רודס", כלבו סופר יוקרתי בבעלות ערבית שבו עשירי כוויית אוהבים לערוך קניות בזמן ביקוריהם בלונדון, ופונה לקופת הכרטיסים שבמקום. סביבי עומדות גבירות עטופות חיג'אבים ובורקות, וניכר שאותו פחד משתק המלווה את היהודים שפגשתי זר להן. איזו הקלה.

הדובדבן שבקצפת: הערבים גובים 125 לירות שטרלינג בלבד לכרטיסי פרימיום. וכך, בשעה שהיהודים מסתתרים מאחורי חלונות נעולים, אני הולך לרקוד עם המורמונים. כן, אני עדיין צעיר ויפה, ואני רוצה שכולם יראו אותי.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg