מדינת ישראל מבזה את לוחמי צה"ל, לא זועבי
אלמלא מילותיה הקשות נגד הלוחמים, מישהו עוד היה מאזין לטענותיה של חנין זועבי והיינו נאלצים להודות - וכמה קשה להודות - שיש משהו בדבריה. לוחמי השייטת הם לוחמים נועזים וישרים, אבל ברגע שממשלת ישראל מפצה את צורריה, היא הראשונה לבזות את לוחמיה
ואז חנין זועבי קראה ללוחמי שייטת 13 "רוצחים", והאגף הציוני בכנסת סוף־סוף נשם לרווחה. שמאל וימין חברו יחד למקשת צעקות אחת גדולה, וחרם הוכרז על הח"כית והשערורייה. בשעה שהסיתה זועבי נגד הלוחמים שפעלו על המרמרה – בתחילה מעל דוכן הנואמים בכנסת ובהמשך בהודעה שיצאה מטעמה – היא פתחה פתח קטן של פרובוקציה, כחודו של מחט, ויריביה פתחו בקריאות ביניים כפתחו של אולם מליאה.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- אסף הראל, בוא תשמע מה לא לגטימי
- הציבור מתמודד עם הטרור בגבורה, ההנהגה כושלת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ח"כ זועבי כינתה את חיילי צה"ל רוצחים וסולקה מהמליאה: (ערוץ הכנסת)
אבל בצד דברי הנאצה וההסתה נגד המדינה שבה היא פועלת ומתפרנסת, היא עוד אמרה כמה דברי טעם. אלמלא דבריה החריפים נגד הלוחמים, מישהו עוד היה מאזין לטענותיה המורכבות ומפנה שאילתא לעבר ממשלת הימין שהתחייבה לפצות את משייטי המרמרה שישו דרכם לעזה לפני שש שנים; מישהו בממשלת הימין היה נאלץ לקרוא את השאילתא שבעיני האזרחים, ולבלוע את הצפרדע בקול תרועה רמה או לִדוׂם לנצח. ואנחנו? אנחנו היינו נאלצים להודות - וכמה קשה להודות - שיש משהו בדבריה של הזועבי. לוחמי השייטת הם נועזים, ישרים ומגני הארץ, אבל ברגע שממשלת ישראל מפצה את צורריה, היא הראשונה לבזות אותם. מכאן ועד לעמדת זועבי הדרך קצרה כמרחק בין מבצע בעזה לגינוי באו"ם.
ההסכם הישראלי־טורקי חיוני ומוצדק. עם כל הכבוד לכבוד הטורקי והישראלי גם יחד, אינטרסים אזוריים הם שמכתיבים את היחסים בין המדינות, ולא גובה הכיסא שעליו יושב השגריר. מוטיבים ביטחוניים כמו גם מוטיבים כלכליים – שומו שמיים – חוברים יחד לצורך קיומי של שתי המדינות שואפות ההישרדות במזרח הפרוע הזה. סביר להניח שאפילו את סוגיית גופות החיילים המדממת בקרבנו יהיה קל יותר להביא לסיום עם הסכם מול טורקיה מאשר בלעדיו.
ולמרות יתרונות ההסכם, כשממשלת ישראל מעבירה כספים למשפחות הטרוריסטים שנהרגו על המשט השערורייתי ההוא ב־2010, קשה לומר שלדרישת ההתנצלות והפיצויים של זועבי אין אחיזה במציאות. אם הפיצויים הולכים לשייטים פרו־פלסטינים שעלו לסיפון מצוידים במסורים חשמליים אימתניים ובסכינים ארוכות שהופעלו נגד לוחמי השייטת, אז למה שזועבי לא תקרא לילד בשמו ותדרוש פיצויים והתנצלות גם לעצמה? היא הרי בסך הכול הייתה חיזוק מורלי לחבורה שעומדת לזכות בתשורה נאה מבית היוצר של בנק ישראל. זו כבר לא פרובוקציה בגרוש, זו לוגיקה פשוטה ב־21 מיליון דולר.
הראש היהודי ששקד כל השנים האלה על ההסכם מול טורקיה היה יכול, ולו בשביל הנימוס, למצוא דרך מעודנת יותר להלבנת ההון המכובד הזה שיועבר למשפחות הטרור. אבל ישראל בחרה להרכין ראש מול הלחץ המדיני ולהגדיר מפורשות את המענק השערורייתי הזה כפיצוי למשפחות החללים. וכשישראל מרכינה ראש, הזועביז מרימים את שלהם. שום חרם ילדותי בוועדות הכנסת לא יכופף אותו. ההפך.
חנין זועבי לא צריכה להיות חברת כנסת, גם אם היא מייצגת פלח חשוב באוכלוסייה, ולו משום שהיא נטולת נאמנות בסיסית למדינה שמשלמת לה את המשכורת. לא הייתם מוכנים להחזיק עובד מסוגה במפעל הפרטי שלכם, אין סיבה להחזיק אותה במוסד הדמוקרטי הבכיר של המפעל הציוני.
נכון, הבא שייכנס במקומה ברשימה המשותפת לא יהיה בוגר גוש אמונים וגם לא מצטיין דקאן של התנועה הקיבוצית, אבל אולי גירושה ממשכן הכנסת יהיה תמרור אזהרה לבאים אחריה. כדי לא לסמוך לגמרי על הנס, ראוי שישראל ביתנו, חובבת משוואת הנאמנות־אזרחות, תפעיל את החוק שיזמה בעניין, אם לא על כלל אזרחי המדינה לפחות על נבחריהם.
חברי הכנסת לאגפיהם נדרשים ביום חגם להתייצב באולם המליאה כשפרח מעטר את דש ז'קטם ולענות ב"אני מתחייב" לשבועה עליה מכריז יו"ר הכנסת. "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת", אומר היו"ר, ואז מתחיל מחול שמות שמסתיים בח"כ שכבר מאז כיתה א' הורגל להיות אחרון בשרשרת השמות האלפא־בתית. המהום קל מצד הנבחר והנה אתה ח"כ מן המניין. כזה שיכול להסתחבק עם יריביו הפוליטיים במזנון הכנסת, לקרוע להם את הצורה במליאה במילים בוטות, ולשייט נגד סגר ביטחוני על עזה.
כשהח"כ התורן נשבע למלא את שליחותו בכנסת, הוא לא מתכוון לחקיקת חוקים אלא להצגת בוחריו ששלחו אותו לצרוח את דעותיהם, קיצוניות ככל שיהיו. כשהוא נשבע נאמנות למדינת ישראל, הוא מפרש את הדברים כרצונו. נראה שכדי שמחזות הזועבי על המרמרה לא יחזרו על עצמם בעתיד הנראה היטב לעין, בהצהרת הנאמנות של הכנסת הבאה מומלץ קצת יותר לרדת לפרטים.
צהריים חמימים בקפטריה של הספרייה הלאומית השבוע. מאמר מלומד על תולדות היישוב הישן, סלט בהרכבה עצמית ואני. לתוך קערית הפלסטיק נדחסת תערובת בלתי מתקבלת על הדעת של שעועית ירוקה, סלט עדשים חמוץ, סלק מתוק, טונה וחסה. שעה שמזלג הפלסטיק נדרש להתמודד עם מגוון הטעמים המאתגר, בשולחן לידי נפגשים שני אקדמאים חובשי כיפות שחורות ועטורי זקן. המבוגר שבהם טופח על כתפו של האחר בברכת שלום, ועונה בחיוך לשאלתו החוזרת של הצעיר. "היום כולם אומרים סבבה", הוא זועף. "אני, מי שאומר לי סבבה, אני איתו גמרתי את הקריירה".
הצעיר האקדמאי מהנהן בהסכמה מאולצת, ושואל: "מה זה בכלל 'סבבה'? מאיזו שפה? ערבית? אנגלית?"
המבוגר מושך כתפיים ומניף יד בזלזול. "עדר, זה מה שזה. עדר", הוא עונה. "כולם עם ה'סבבה, סבבה'. בלי להבין, בלי כלום. ככה, כי כולם אומרים".
"נו נו", עונה ידידו הצעיר לסיכום השיחה, ורגע לפני שהמלומדים יראי השמיים נפרדים, המבוגר שבהם זורק לידידו בחוסר אונים: "ס'פאסט נישט".
בשולחן לידם הולכת ונבלעת שעועית ירוקה שבהחלטה שערורייתית של רגע חברה לערמת עדשים חמוצים, ומאז היא מנסה לפשר בינן ובין הסלק המתוק. הסלולרי מלמד ש'סבבה' בערבית מזרח־תיכונית זה 'געגועים' או 'אהבה עזה', ובניב המקומי שלנו משמעותו ממש כמשמעותו בעברית – 'בכיף' או 'מצוין'. קצת פחות אקדמי מס'פאסט נישט והרבה יותר עדרי, אבל מתכתב הרבה יותר טוב עם האקלים המקומי. בקערת הפלסטיק מתבררת ההרכבה העצמית הנועזת כסיפור הצלחה. גם המאמר המלומד, למען האמת, היה בסך הכול סבבה.
אקו"ם