האמת מתגלה: לוחמים מספרים על גבורת יוני נתניהו
עשרות שנים מנסים קצינים בכירים ועיתונאים לעוות ולשכתב את ההיסטוריה של מבצע אנטבה ולהטיל רפש במפקדו יוני נתניהו ז"ל. עדויות חדשות של הלוחמים מפזרות את הערפל וקובעות מי נהג בתושייה ומי נכשל וניסה להגן על שמו
פעם מבצע אנטבה היה מבצע הצלה אנטי־טרוריסטי מזהיר באפלת הפייסנות הפרו־אש"פית שאפפה כבר את אירופה, האו"ם וארה"ב. פעם עיתון 'הארץ' כתב כך (במהדורה מיוחדת עם היוודע דבר הפעולה המוצלחת): "מועקה נוראה ירדה מליבנו. בהעזה ובתושייה ללא תקדים קם צה"ל, שחרר את חטופי אנטבה ושחרר את ישראל והעולם כולו מן הסיוט של הכניעה לסחטנים הרצחניים. כבוד ותהילה לחיילי צה"ל ולצוות חיל האוויר שגבורתם עמדה לנו; לצוות השרים שקיבל את ההחלטה ולמתכננים של הפעולה המזהירה. והודיה לצור ישראל שהצליח בידיהם".לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- אסף הראל, בוא תשמע מה לא לגטימי
- מבקר המדינה מזניח את חושפי השחיתויות
- הציבור מתמודד עם הטרור בגבורה, ההנהגה כושלת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אלא שמאז נפל דבר. היום, כמו כל דבר אחר עלי אדמות, יש רק שאלה אחת: זה טוב או רע לביבי? כיוון שמבחינת מובילי דעת הקהל בתקשורת הישראלית התשובה ברורה, נוצר גל הכפשות מלווה בניסיונות ללא תקדים לעקם, לשכתב ולסלף את ההיסטוריה.
שאלתי ידיד שעלה לפני שנים מרוסיה ומכיר היטב את תרבות השקר הטוטליטרית, אם השכתוב הגס של ההיסטוריה כדי להביא לחיסול דמותו של ראש הממשלה הנוכחי ושל אחיו, יוני נתניהו, מפקד כוח הפריצה במבצע, לא מזכיר את מה שהיה נהוג בבריה"מ. הוא אמר: זה גרוע יותר. שאלתי למה, והוא ענה: "כי אין מי שיגיד די, מספיק. תפסיקו". בבריה"מ הייתה יוצאת בת קול נעלמה מלמעלה שעוצרת את מסע ההסתה ורצח האופי. פה אין. יתר על כן, בכירי העיתונאים בישראל התמכרו בשלושים השנים האחרונות למסע השקרי. אני נותן להם קרדיט שאם העובדות היו ידועות להם, הם היו נמנעים מלכתוב את העלילות הללו.
עד כמה שזה יישמע משונה, רק עכשיו, אחרי ארבעים שנה, יוצאות העדויות האישיות של לוחמי סיירת מטכ"ל על המבצע. והן חד־משמעיות. העדויות מופיעות בספר שהוציא 'המרכז למורשת המודיעין' וכבר פורסמו כמה כתבות על סמך מה שמופיע שם, אבל מתוך זהירות שלא להתמודד חזיתית עם סיפור הקרב השגוי שצמח על בסיס הדו"ח שמסר סגנו של יוני, מוקי בצר, בשבועות שלאחר המבצע. המוטו בראש הספר הוא ציטוט מדברי האלוף נחמיה תמרי: "ההפך מלכתוב זה לשכוח".
שאלתי את האח, עדו נתניהו, שהקדיש שני ספרים לנושא: בשביל מה בעצם כל המאמץ לקבוע את מעמדו של יוני במבצע? הרי כל המאמץ האורווליאני להפוך גיבור לחדל אישים, הצלחה לכישלון, וכישלון אישי לגבורה - נדון להיכשל. יוני נתניהו נשאר גיבור לאומי בזיכרון הציבורי, ודבר מכל הרפש התקשורתי והשכתובי לא דבק בו. "אתה צודק", הוא אמר, "אבל אל תשכח שאני בן של היסטוריון והעובדות חשובות לי". עדו גם אמר לי שבאו אליו אחדים מהלוחמים וביקשו להתנצל. אחרי שירו כמה כדורים, שחררו כמאה חטופים וחזרו הביתה בשלום, לא עניין אותם דבר. זו גם השפלה להתחיל לענות ולהתווכח עם כותבים מסוימים. אבל הם הגיעו למסקנה שזו הייתה טעות כשהפקירו את הזירה של העובדות.
"במשך השנים שחלפו מאז המבצע הדפתי את בקשת הלוחמים לפרסם את הסיפור שלנו על אירוע ההסתערות על הטרמינל, בטענה שהמשימה הייתה לחלץ את בני הערובה, שעשינו זאת היטב, ושהפרטים הטכניים אינם מעניינים את עם ישראל", כותב רב־סרן (במיל') אמנון פלד. "לאחרונה, משראיתי את התחקיר הצה"לי, הבנתי שארבעים שנה זה הרבה זמן, ושגם אם לעם ישראל זה לא באמת חשוב, לחבריי הלוחמים של פעם חשוב לספר את אשר היה במציאות".
אז אתה שואל, אם כך מה היו כל הכתבות העיתונאיות, הספרים שכתבו אנשים כמו אביגדור שחן ומשה זונדר, סרטים שנעשו וגילויים מסעירים שפרסמו כתבי צמרת במהדורות החדשות בטלוויזיה. התשובה היא שגם מי שחושב שהוא יודע הכול על אנטבה, יגלה שהעדויות הישירות של לוחמי כוח הפריצה הראשון שחדר לטרמינל מבהירות את התמונה בחדות, ומסירות את הערפל מעל ההתרחשות בדקות הגורליות של המבצע. האמת, כפי שהיא עולה עכשיו, מאפשרת גם להבין סוף סוף את המניעים לחבלה המכוונת בסיפור הקרב הקצר. זו הייתה למעשה מלחמה גורלית שארכה כשעה.
אמנון פלד ואמיר עופר הם שני הלוחמים שפרצו ראשונים לאולם שבו הוחזקו בני הערובה, ושלושה־ארבעה מחבלים ששמרו עליהם. הם ראו מקרוב את התנהגותו הכושלת, הבלתי מוסברת, של סגן מפקד הפעולה מוקי בצר, והם אלו שביוזמתם האישית ובתושייה בלתי רגילה הצילו את המצב. הם אלו שהכריעו את המערכה, והטו אותה מחוסר ודאות להצלחה מהממת. "יש בעדויות האלה משהו מהפכני, הן מוכיחות שזה לא אני מול הסיירת", אמר לי עדו נתניהו. "אין הבדל בין מה שאני אומר למה שמעידים לוחמי הסיירת".
אחת העדויות החשובות ביותר, אם לא החשובה ביותר, היא זו של אמיר עופר, שנכנס ראשון לאולם שבו הוחזקו החטופים והרג את אחד המחבלים. שנייה או שתיים לאחר מכן נכנס אמנון פלד, הרג שני מחבלים נוספים והציל גם את חייו של אמיר. לפי התוכנית המקורית, מוקי בצר היה אמור להיות בראש החוליה הפורצת ראשונה לאולם. הוא נבחר לתפקיד באופן טבעי כי היה לוחם ותיק ומנוסה, סגן מפקד הכוח. עכשיו מסתיים הוויכוח שבצר עורר מאז העשור הראשון למבצע.
[bigpic=n]
אף שהמבצע נחשב לאחת מפעולות הקומנדו המזהירות בהיסטוריה, "מתרוצצת בציבור גרסתו של מוקי בצר המתארת מבצע 'מזליקו' ש'השתבש לחלוטין', 'התברבר' ו'עמד בפני קטסטרופה' (מונחים של מוקי), ושבו מפקד הכוח הפורץ (יוני נתניהו) שגה קשות", כותב עופר. "אני כופר בכך באופן מוחלט (וכך כל חבריי) וקובע שהביצוע... היה מעולה. התפקוד המעולה - ולא המזל - הוא הסיבה להצלחה המדהימה. לכן ראיתי לנכון, לאחר שנים של ויכוח, להעלות על הכתב את סיפורי בצורה מסודרת".
צריך לציין שבלי הספין על גרסת מוקי בצר שעשו עיתונאי הצמרת, ולמרבה הצער גם אמירות לא אחראיות של מפקד המבצע על כל כוחותיו דן שומרון, והרמטכ"ל מוטה גור, לא היה מתאפשר הניסיון לחסל את יוני נתניהו ואת אחיו בנימין על סיפון הפעולה שהפכה לאלטלנה. מוקי בצר סיפר שמוטה גור אמר: "יוני אשם במותו". בגלל העד, אפשר לפקפק בציטוט. אבל בתקשורת, שלוש המלים הללו הפכו לסאבטקסט של גרסת השקר שנקלטה בקרב האליטה התקשורתית. בריאיון לנעמי לויצקי בשנת 1993 אמר דן שומרון כי בא למשפחת נתניהו כדי "לומר לכם את האמת, כדי שתדעו אותה... ליוני לא היה כל חלק בתכנון מבצע אנטבה".
כשלעצמי אני יכול לומר שנקודת השבר הראשונה שלי ביחס לקו המפלגתי המוכתב לעמיתיי הכתבים, הייתה כאשר בסוף שנות השמונים פורסמה בעיתון 'חדשות' כתבה ברוח "יוני אשם במותו", ו"הגיבור האמיתי של המבצע הוא מוקי בצר". ריח השקר וטעם התפוח הרקוב הורגשו היטב בפי, בלי שיכולתי אז לשים את האצבע על המניעים והמקורות.
אמיר, ואחריו כל לוחמי חוליות הפריצה שהיו ברכבים הראשונים, מעידים שהחלטתו של יוני לחסל את שני השומרים האוגנדים הייתה נכונה, ושאסור היה להשאיר אותם מאחור. זו גם הייתה התרגולת המוקדמת למקרה שנחזה מראש. אמיר קפץ מהלנדרובר, מעד, ופתח בריצה מטורפת עצמאית לעבר פתח הטרמינל שאותו זיהה כפתח שדרכו הוא צריך להיכנס יחד עם אמנון.
"בשלב זה, כשאני כבר נמצא בערך מול הפתח 'שלי'... עצר מוביל הכוח העיקרי (מוקי) שהיה בפינת הטרמינל (כלומר, חצי שמאלה ובמרחק של כמה עשרות מטרים ממני), ללא כל סיבה נראית לעין. הסיבה לעצירה זו לא פוענחה עד היום. שמעתי מצד שמאל את יוני קורא פעמיים בהפרש של כמה שניות 'בצר קדימה!'. קצינים וחיילים עקפו מיד את מוקי העומד והמשיכו במשימותיהם".
כך מתאר את הרגע סגן מפקד הסיירת יפתח רייכר (היום תא"ל במיל'), בדו"ח הראשון שכתב מיד לאחר המבצע. חוקרים יודעים את ערכו של דין וחשבון שנכתב ממש בסמוך לאירוע, עוד לפני עבודות הפחחות ושוך הזיכרון: "נעתי במהירות ביחד עם יוני ומוקי לכיוון הבניין. ליד התחלת הבניין מוקי נעמד והתחיל לירות לפנים. אני לא ראיתי שום מטרה ויוני צעק למוקי להמשיך להתקדם, ואף עשה צעד לפנים כאילו הוא עוקף אותו. עברתי את מוקי ונכנסתי לחדר שלי".
כל לוחמי חוליות הפריצה זוכרים את העצירה של מוקי בצר, אך יש כאלה שמוסיפים כי הוא ירה - אפילו צרורות - והחליף מחסנית (!). כלומר, המפקד הלוחם הראשון גומר מחסנית ועוצר להחליף, עוד לפני הפריצה פנימה.
"המראנו, ומיד לאחר ההמראה, ברעש של המטוס, על מכסה המנוע של הלנדרובר, נערך התחקיר האמיתי", כותב אמנון פלד, האיש שלמעשה ביצע את התחקיר. זה היה התחקיר "הראשון, ולמעשה היחידי, של קטע ההסתערות על הטרמינל... מוקי טען שהחוליה שלי נכנסה דרך הדלת שהוא היה אמור להיכנס דרכה, וזה בלבל את הכוח. אבל זה לא היה נכון, וגם מתחקור החיילים התברר שהוא התבלבל ולא אנחנו. כששאלנו איפה הוא היה ולמה הוא הגיע באיחור ולא הסתער, שכן המשימה שלו הייתה להוביל את הכוחות, הוא אמר שהיה לו מעצור, ושאחרי שתפעל את הנשק הדלת הייתה נעולה". דעתו של אמנון לא נחה, והוא ציפה שהנושא יובהר בתחקיר היחידה. אך "תחקיר אמיתי למבצע לא היה".
ד"ר דוד חסין, רופא היחידה שגם טיפל ביוני על המסלול, אומר חד־משמעית שהחלטתו של יוני לעצור בקטע חשוך, כעשרים מטר לפני המקום המיועד, ומשם להמשיך רגלית אל פתחי הטרמינל, היא זו שבזכותה הצליח המבצע. אני מציין את זה משום שגם עדו וגם חסין הם רופאים, וככאלה הם אמונים על פרטים ולמדו מניסיונם להבחין איזה פרט יכול להרוג ואיזה להציל.
לוחמים נוספים מעידים שתחקיר מה"ד היסטוריה, שהוא מקור הטעויות וההטעיות, איננו מדויק ומייצג למעשה את עדות בצר. אלכס דוידי מתאר את בצר כמי "שהחל מתום המבצע ובמשך ארבעים שנה עוסק בהתאמת ההיסטוריה לנרטיב האישי שלו, השם אותו במוקד המבצע והצלחתו, תוך התעלמות מעובדות פשוטות הנהירות לרובם המוחלט של לוחמי היחידה שהשתתפו במבצע".
האמת, לא מגיע ללוחם כמו מוקי בצר שיחשפו אותו עירום ועריה כמו שזה מתרחש עכשיו עם פרסום עדויות לוחמי סיירת מטכ"ל. הבעיה היא שגרסתו, המונצחת במחלקת היסטוריה של צה"ל, תדלקה גורמים פוליטיים שאולי היה להם אינטרס אחר מהאינטרס האישי שלו. בצר צדק כשאמר שהמבצע "עמד בפני קטסטרופה", וברור למה. ברור עכשיו למה ניסה להסיח את הדעת מהשיתוק שאחז בו ברגע האמת, לעבר הירי ממגדל הפיקוח והחיסול הרועש של שני השומרים האוגנדים. הטרגדיה היא שיוני ומוקי היו שני חברים, שני רעים, עוד מימיהם בצנחנים. הם לחמו יחד בפעולות קרביות רבות, בעיקר במלחמת יום הכיפורים.
אז למה הגרסה המגמדת את יוני ומבליטה את בצר עלתה לפתע בעשור למבצע יונתן, ב־1986, ובשנים שלאחר מכן? סיבות פוליטיות, אם מישהו התקשה לנחש. ראשית, בנימין נתניהו החל להתבלט כמנהיג העתיד של הליכוד, וכפי שציין יוסי שריד במאמר ב'הארץ' ב־1988 הוא "אדם מסוכן". בעיקר משום שהוא מושך קו מחבר בין אדולף היטלר ליאסר ערפאת. שנית, בפוליטיקה הפנים־צה"לית החל מאבקו של האלוף (דאז) דן שומרון על הרמטכ"לות. שומרון לא התכוון לגמד את יוני אלא להגביה את עצמו ולהזכיר שהיה גם מי שפיקד על המבצע בכללותו על הקרקע, וזה היה הוא. גרסת בצר הייתה שימושית.
אגב, לא רק נתניהו כשגריר באו"ם השווה בין אש"ף ומחבליו ובין הנאצים והיטלר. גם פובליציסט בשם אמנון רובינשטיין, פרופסור למשפטים, כתב ב'הארץ' מיד לאחר שחרור בני הערובה את המשפטים הבאים: "חוטפי מטוס אייר פראנס נמנים עם חוליות מרצחים הממשיכים את המסורת הנאצית. מונעים על ידי תפישה גזענית, מנסים תלמידים אלה של המופתי ושל גבלס להמשיך את המלחמה בעם היהודי. שיטות התעמולה שלהם הן שיטות נאציות, ונסיונם לערער את סדרי העולם התרבותי מושפע מהלך הרוח ההיטלראי. עולם שלם על כוחותיו ועצמתו עומד כנוע בפני כנופיות אלה ושותפיהם המטורפים. האו"ם... הפך להיות בימתם. ארה"ב, מעצמת הענק, משלימה עם רצח שגריריה... בידי כנופיות אלה, וגומלת להם בהזמנת נציגן לוושינגטון". כשמסתכלים על 'הארץ' של ארבעים שנה לאנטבה, יש לנו עדות לעומק הנמק שפשה באליטה הישראלית.
מקומם של הקברניטים, רבין ופרס, שמור להם בקבלת ההחלטה על המבצע. אבל מוזר ושגוי לטשטש את החשיבות העליונה של אותם בודדים, ובראשם יוני נתניהו, שהטו את הכף. הרי לא גולדה דיין ודדו אלעזר זכאים לתהילת מבצע צליחת התעלה ב־1973. כל הכבוד שהחליטו. אבל מפקדי האוגדות והחטיבות, ולוחמים בודדים, עשו קצת יותר.
מבצע הדיסאינפורמציה שהתפתח לאורך שלושים השנים האחרונות נהנה ממצב של חלל ריק, והוא כמעט הצליח בגלל אופוזיציה שהייתה קיימת ליוני בתוך היחידה בשנה שהספיק לפקד עליה. לא היה להם אכפת שמכפישים את הגיבור המת, הם הרי התנגדו לעצם קיומו של המבצע מלכתחילה. בשעה שיוני תכנן את המבצע החל מליל חמישי־שישי, התגבשה קבוצת קצינים שהתנגדה. זמן ההכנות לפעולה, שרבים ראו אותה כדמיונית, היה קצר - כ־24 שעות בלבד. בניגוד לפקודה שאסרה לצאת מהבסיס, הם תכננו לשלוח קצין שיתקשר לאחד השרים, יתריע בפניו נגד הפעולה וידאג לטרפד אותה. הקצין לקח מכונית, אבל בצומת סירקין קפץ לו מכסה המנוע בפרצוף. המכונית נדפקה. הוא חזר לבסיס עם ידית ההילוכים בין הרגליים כמו שאומרים.
העדות המהימנה ביותר לגבי האחראים להצלחת המבצע היא של בני פלד, מפקד חיל האוויר ב־76'. שמעתי אותה ממנו אישית בשיחות שהיו לי איתו. "היו שלושה אנשים שבזכותם המבצע יצא אל הפועל והצליח", הוא אמר לי: "קותי אדם, מפקד חיל האויר - זה אני, ויוני נתניהו".
הוא טען שדעתו של הרמטכ"ל מוטה גור על היציאה למבצע הייתה שלילית, וכך נחשף גם בחומרים שארכיון מערכת הביטחון פרסם בתחילת השבוע. אבל בצה"ל של אז יכול היה ראש אג"ם האלוף אדם, ויכול מפקד חיל האוויר, ויכולים קצינים בדרגות בינוניות של רב־סרן וסגן־אלוף, לחשוב ולפעול אחרת מהרמטכ"ל. לסגן־אלוף גם מותר לחשוב שכאשר מאה יהודים נמצאים בסיטואציה שואתית של נידונים למוות, זו בעיה אישית שלו ולא רק של "הקבינט הביטחוני" או של הרמטכ"ל.
בסוף, על רקע כל הדיסאינפורמציה שמתפרסמת לגבי מבצע יונתן, הייתי מצפה מניצב ווטסון סדבון ששימש השבוע גם פרשן לענייני חקירות ראש הממשלה, לעלות על מה ששרלוק היה מכנה "אלמנטרי": הדיסאינפורמציה לגבי החקירות בעיתוי הנוכחי נועדה לכסות את זוהר השמש הבוהק של מבצע יונתן ביום השנה הארבעים, ולעמעם את מסעו המדיני ההיסטורי של נתניהו לאפריקה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם