טיפולי המרה: לא יעיל ולא מוסרי, אבל לגיטימי
כאשר מאפשרים למדינה דריסת רגל בתחומים ששמורים לפרט, למשפחה ולקהילה, אין להתפלא שההתערבות הממשלתית היא חרב פיפיות. אנשים נוהגים להריע לה כשהיא תואמת את תפיסת עולמם, אך נחרדים למולה כאשר היא פועלת כנגד אמונתם
מאמר זה הוא מסוג המאמרים שלא מסבים נחת גדולה לכותביהם. אני ליברל וחילוני אשר אינו סבור כי קיים כל פסול בהומוסקסואליות, והמחשבה על טיפולי המרה – אשר מתיימרים "לרפא" אנשים מדחפיהם ההומוסקסואליים – מעוררת בי בעיקר שאט נפש. ההגנה על פרקטיקות שהיו צריכות לחלוף מזמן מן העולם, היא לא משאת נפשו של כותב הטורים הממוצע. אף-על-פי-כן, הנסיונות לאסור על טיפולי המרה בחקיקה מטרידים לא פחות, והם מחייבים שוחרי חירות וצדק להתנגד להם ללא קשר לדעתם על טיפולים אלה.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- המאבק ב"הדתה" הצליח - הצבא מפחד מהכיפות
- זהו קץ הרומן בין הציונות הדתית לצה"ל?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
טיפולי המרה לשינוי נטייה מינית מהומוסקסואליות להטרוסקסואליות, הוכרזו כלא אפקטיביים על ידי גופים מדעיים מרכזיים כמו האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה והאגודה האמריקנית לפסיכולוגיה. גם בישראל, משרד הבריאות פרסם אזהרה בנושא, בהתריעו כי "המטפלים בשיטה זו מייצרים מצג שווא של הכרה מדעית בשיטה, למרות שבפועל אין עדויות מחקריות להצלחת שיטה כלשהי לגבי האפשרות להמרה ויש אף עדויות לנזק אפשרי".
למרות האמור לעיל, מליאת הכנסת דחתה בפברואר השנה את הצעת החוק של יעל גרמן וח"כים נוספים, אשר ביקשה לקבוע עונש מאסר של שנה בגין מתן טיפולי המרה לקטין. הצעת חוק חלופית, הקובעת כי טיפול המרה או הפניית קטין לטיפול כזה הם עוולות אזרחיות שניתן לתבוע בגינם פיצויים כספיים ללא הוכחת נזק הוגשה לכנסת לפני כחודש.
האם המדינה באמת צריכה להתערב בנושא ולקבוע כי סוג טיפול מסוים הוא אינו חוקי? בתשובה לשאלה זו ראוי לזכור כי התפיסות הממסדיות לגבי הומוסקסואליות ידעו תמורות רבות לאורך השנים. עד לא לפני שנים רבות, הן הממסד הרפואי, הן הממסד הפסיכולוגי, והן מדינות המערב תפסו את ההומוסקסואליות כמחלת נפש וסטייה מינית.
מדינות רבות, כולל ישראל, אסרו על הומוסקסואליות בחוק, וחלקן אף רדפו הומואים בפועל. מקרה מפורסם במיוחד הוא זה של המתמטיקאי אלן טיורינג, מהאבות המייסדים של תורת המחשב וממפצחי הצופן של מכונת ההצפנה "אניגמה" שהיתה בשימוש על ידי הצבא הגרמני במלחמת העולם השניה. בשנת 1952 הורשע טיורינג בהומוסקסואליות ובית המשפט אילץ אותו לבחור בין עונש מאסר לבין טיפול הורמונלי לדיכוי היצר המיני (טיפול "המרה" כפוי אשר היה נפוץ באותה תקופה). טיורינג סבל קשות מתופעות הלוואי של ההורמונים, ולבסוף שם קץ לחייו.
אכן, היו תקופות שבהן הקונצנזוס המדעי גרס כי הומוסקסואליות היא סטייה שיש לדכאה ומחלה בת ריפוי. האם נכון עשו אז במדינות רבות שנלחמו כנגד הומוסקסואליות? האם מוצדק היה לאסור אז בחוק על טיפולים שמטרתם לאפשר לבני נוער הומוסקסואליים לקבל את נטייתם המינית? אם נאמץ את הלוגיקה של הרוצים לאסור טיפולי המרה בחוק, התשובה למרבה האירוניה תהיה חיובית. כאשר מאפשרים למדינה דריסת רגל בתחומים ששמורים לפרט, למשפחה ולקהילה, אין להתפלא שההתערבות הממשלתית היא חרב פיפיות. אנשים נוהגים להריע לה כשהיא תואמת את תפיסת עולמם, אך נחרדים למולה כאשר היא פועלת כנגד אמונתם. הפתרון היחידי לחיים משותפים בחברה חופשית הוא פשוט לפטור את המדינה מעיסוק בנושאים אלה.
האיסור על טיפולי המרה, אם יתקבל, יהווה פגיעה קשה בחופש הדת והביטוי. בעוד שבעבר טיפולי המרה כללו שיטות נפשעות כגון הקזת דם, סירוס, שוקים חשמליים, טיפול בקרני רנטגן ו-כפי שראינו במקרה של טיורינג - גם טיפול הורמונלי כפוי, כיום טיפולי המרה במערב ובישראל מסתכמים בשיחות ו/או לימודי דת. שיחות מסוג זה אינן כוס התה של כותב שורות אלו, אבל האיסור עליהן הוא הפרה בוטה של עקרונות יסוד בחברה שוחרת חירות.
האם לאחר החקיקה המשטרה תהיה רשאית לבלוש אחר הנעשה במפגשים של רבנים ואנשי דת עם תלמידיהם? האם מטופלים קטינים יאולצו לחשוף את תוכן השיחות עם מטפליהם, במידה והאחרונים ייחשדו במתן טיפולי המרה? כבר כיום החוק מתיר את האפשרות לתבוע מטפל על נזק שנגרם, והפעלת אמצעים אלימים וקיצוניים ממילא אינה חוקית. דומה כי תומכי האיסור על טיפולי המרה פשוט מתעבים את השיח האנטי-הומוסקסואלי ומעוניינים לנטרלו בכל דרך אפשרית. גם אני סולד מהשיח הזה, אבל חופש הביטוי יהיה שווה כקליפת השום אם הוא יחול רק על נושאים שמצויים בקונצנזוס. נותר רק לקוות שאת המדרון החלקלק הזה נדע לעצור בזמן.
בנוסף, הרשו לי לפקפק בטוהר הכוונות של ח"כ יעל גרמן וח"כים נוספים; אם ברצונם לאסור על שיטות טיפוליות שהוכחו כלא מועילות ובעלות פוטנציאל מזיק, מדוע להתחיל דווקא עם טיפולי המרה? הרי בספרות המדעית מוזכרות פרקטיקות פסיכולוגיות שנויות במחלוקת שאינן אסורות על פי חוק. ניתן להניח שיותר מאשר הבטחת רווחתם של צעירים הומואים ולסביות, יוזמי חוקים אלה בארץ ובמערב מעוניינים בניגוח הדת ומאמיניה.
כך למשל התבטאה בחריפות יוצאת דופן ח"כית מיכל רוזין (מרצ) בהתייחסותה לרב יגאל לוינשטיין, התבטאויותיו השנויות במחלוקת כלפי הומוסקסואליות ותמיכתו בטיפולי המרה: "זו תמצית כל הרוע שאני נלחמת בו...סיוט חשוך והומופובי...אני מוכנה לדבר על הכל, ולהתעמת מול כל גורם פוליטי על כל סוגיה שקיימת, אבל לא אתן יד לטיפולי המרה. בנושא הזה אין פוליטיקלי קורקט – זו פרקטיקה לא לגיטימית". תמצית כל הרוע? האם ברוצחי נשים וילדים עסקינן? כנראה שאַלִּיבָּא דְּרוזין, ערכי הפלורליזם והסובלנות, שמפלגתה מתהדרת בהם, בטלים ומבוטלים כאשר הנסיבות אינן תואמות את תפיסת עולמה.
שופט בית המשפט העליון לשעבר אליהו מצא כתב פעם כי "הדמוקרטיה מחייבת סוֹבְלָנוּת גם כלפי חסרי הסוֹבְלָנוּת". טיפולי המרה הם מקרה בוחן קלאסי לכך. לא מאוחר להכיר בכך שהזירה הנכונה להתנגדות לטיפולי המרה היא זו הציבורית – ללמד, להסביר, לעלות מודעות. לא בכוח ולא בכפייה.
ד"ר אמיר שני הוא מרצה בכיר לאתיקה וסביבה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. המאמר מבטא את עמדתו האישית בלבד ואינו מייצג את המוסד או כל ארגון אחר
אקו"ם