האישום: הפניית אצבע מאשימה אל האשמים בהצתות
אם בהצתה בכפר דומא הואשמנו בהסתה בעקבות רצח שביצעו יהודים, הפעם הואשמנו בהסתה בעקבות פיגועי אש של ערבים, כאשר הימנעות ממנה עלולה לעלות במחיר יקר כשיגיע הגל הבא. הפניית אצבע בלי להכליל, ובלי להיסחף – היא לא הסתה
חופשת הקיץ ההיא, לפני שנה וחצי, התחילה בתחושת מועקה. בדרך לצפון, בחום החריג של אוגוסט 2015 - זה שאמרו עליו שלא נמדד כאן כמותו מאז שנות הארבעים - חלפנו על פני הכפר דומא, שריח עשן עוד עלה ממנו. יומיים קודם לכן, לפנות בוקר יום שישי, הוצת שם בית משפחת דוואבשה, בשרפה שהביאה למותם של ההורים ובנם הפעוט. לימים הוגש כתב אישום נגד עמירם בן־אוליאל, יהודי חבוש כיפה ועטור פאות, שתחילה הודה ברצח ואחר כך טען שההודאה נסחטה ממנו באיומים. בלילה שקדם לרצח המזוויע ההוא נדקרה למוות במצעד הגאווה הירושלמי הנערה שירה בנקי. הרוצח היה ישי שליסל, יהודי בעל כיפה שחורה וזקן ארוך.
קילומטרים ספורים אחרי הכפר, בואכה בקעת הירדן, הגיע הטלפון מתוכנית אקטואליה מרכזית של ערוץ 10. על הקו חיכתה תחקירנית חרוצה שפתחה בשיחה כבדת ראש. אני בדרך לצפון, עניתי לה. לא, לא אוכל להשתתף בפאנל הערב. "חבל", אמרה. "רצינו לשאול אותך לְמה מחנכים אצלכם את הילדים, במערכת החינוך הדתית־לאומית".
לפאנל ההוא לא הלכתי, אבל את הוויכוח המתבקש ניהלתי עם עצמי בקול חנוק שוב ושוב במהלך ימי החופשה המאכזבת. העלבון הכבד לא הסכים להרפות גם בתוך מעיינות הנופש המנותקים לכאורה, וגם לא בדרך חזרה הביתה. מי שכן נדרש לאולפנים ולפוסטים ברחבי הרשת היו ראשי ההתיישבות ופוליטיקאים מימין. הם גינו, הם התביישו, הם רתחו, הם הוקיעו. אבל זה לא עזר. בחסות הטכנולוגיה, ציוצי הטוויטר והפייסבוק רדפו אותי לצפון, והם נשאו בכנפיהם גינויי גינויים נגד ביבי, נגד בנט, נגד האמונה באלוהים, נגד הדתיים וגם נגד המתנחלים – אלה שכמו בחרו לאגד בתוכם את כל המרכיבים המגונים הללו. שני בקבוקי תבערה של מפגעים יהודים בודדים, נדירים בנוף הישראלי ובסכסוך המקומי, צופפו את כל אלה יחד אל דוכן הנאשמים. גם אותי.
השבוע נפגשו כמה מאיתנו שוב על אותו דוכן. על הפרק, גם הפעם, אישומי הסתה. אם אז הואשמנו בהסתה בעקבות רצח שביצעו ככל הנראה יהודים, הפעם הואשמנו בהסתה בעקבות פיגועי אש של ערבים. לפני שנה וחצי נטען שרוצחי משפחה דוואבשה היהודים בחרו בטרור בשל אווירה אנטי־ערבית ברחוב הישראלי, זה שצועד על פי רוב במדרכה הימנית; השבוע הואשמנו בשל עצם הפניית האצבע לטרוריסטים ערבים משני צדי הקו הירוק. פתאום השמאל קורא לאחדות בעם. כשעשרות אלפים מפונים מבתיהם והאש עדיין משתוללת, זה לא הזמן, מתברר, להפנות אצבע מאשימה. כל מאמר מימין זכה לתגובות זועמות על "חוסר אחריות" ו"הבערת השטח".
אז לא, לא כל הערבים רוצים לחיות איתנו בעימות. חלק ניכר מערביי ישראל לא רק אינם שותפים לסצנת הטרור, הם ממש מתנגדים לה. היא מזיקה להם לא פחות משהיא מזיקה לנו. אבל לא צריך שכולם יתגייסו לשורות הטרור כדי להרוג, וגם לא כדי לגרום למדינה ולאזרחיה הפסדים במיליונים. מספיק שחצי, או שליש, או אחוז אחד מגל השרפות יהיה על רקע טרור, כדי להצדיק את הפניית האצבע לכך שנסיבות אקלים נוצלו כאן לניסיונות רצח המוני. עצימת עיניים לא משרתת אף צד אידיאולוגי – לא זה שדוחף לשלום בכל מחיר, ולא זה שמתנגד לכל פשרה. עצימת עיניים, בטבעה, רק מסכנת את המודעות והזהירות לקראת הגל הבא. אם כוחות הביטחון מעוניינים למצוא את המסיתים לפיגועי האש, מוטב שלא יאזינו לביקורת הקרנפית שהוטחה השבוע בדעתני הימין ובפוליטיקאים שלו. את ההסתה הם לא ימצאו במאמרים שלנו אלא ברשת החברתית, ממש כמו בכל סגנונות הטרור האחרים.
הגשמים שתפסו את מקומה של האש גרמו לגל בדיחות על חשבון הימין, כאילו טרור הוא איזו בעיה פנימית שלו. מלכת הטוויטר, חברת הכנסת שלי יחימוביץ', צייצה מחדש בדיחה אחת כזו, פרי ציוצו של אמיר שפרלינג. "ממחרתיים שיטפונות", כתב שפרלינג בראשית השבוע, "תפתחו עין על ערבים חשודים עם שקיות מים". האמת? מצחיק. עכשיו רק ספרו את זה לנפגעי בקבוק התבערה שאיבדו את כל רכושם וראו את חייהם וחיי יקיריהם תלויים מנגד - בנטף, בחיפה, בזיכרון־יעקב ובנווה־צוף. עדיין מצחיק?
ואם אתם כבר מתעניינים בשאלת השאלות "למה מחנכים אצלכם את הילדים, במערכת החינוך הדתית־לאומית?" - הרשו לי לענות תשובות מהשטח. כשסוגיית הגיוס המתקרב עלתה אצלנו בבית, והמתבגר נשאל איפה ירצה לשרת, הוא ענה בפשטות: "איפה שיצטרכו אותי הכי הרבה". החברים שלו ענו תשובות דומות.
מן הסתם, גם הם ירשמו בטופסי המיון את העדפתם האישית; זו שמתאימה לחלומות הירוקים שלהם, לכישוריהם האישיים ולמה ששמעו ממתגייסים אחרים. גם הם יאששו את הסטטיסטיקה שמלמדת על 200 אחוזי ביקוש לגולני (ביחס לנדרש), 400 אחוז לחיל האוויר ו־70 אחוזים בלבד לחיל השריון. ועדיין, זו תהיה הפתעה של ממש אם ייגררו למחזה הביזיוני שנראה השבוע, של מרד המתגייסים בבקו"ם – כן, בקו"מיסטים טריים – שהחליטו שלא מתאים להם שריון. החיילים הצעירים נאסרו, ואז זכו בביקור של מפקדים מהשטח שהחלו בניסיונות הסברה. שיטת המקל והגזר עתיקת יומין ועטורת קבלות, ובכל זאת, במקרה הזה, אם כבר גזר - שיטיחו אותו בראש המתגייסים המפונקים.
צבא ההגנה לישראל הוא לא חוג ולא סדנה להעצמה אישית. תפקידו הישן והחשוב נשמר זה שבעים שנה: להגן על קיומה של המדינה ועל קיומם של אזרחיה. הוא לא נועד להאדיר מגדר זה או אחר, לא להביא לשיפור ביכולות האישיות, ולא להועיל בפתיחת שערים מקצועיים עתידיים למשתחררים ממנו. כל אלה יכולים להיות בונוסים מוצלחים שישתלמו לחברה ולחבריה בעתיד, אבל הם בשום אופן לא נמצאים בראש סדר העדיפויות בניהול הצבא. אם צריכים אותך בשריון, לך לשריון. גם אם החבר'ה בשכונה יתרשמו יותר מכומתה חומה, וגם אם המורה שלך לזמרה נשבע לך שלהקה צבאית היא הדבר הנכון ביותר לך ולצה"ל.
בראשית המאה הקודמת, הסטיקרים על המכוניות חשפו בגאווה את היחידה שבה הבן משרת. "גולני שלי" מפה, "אחריי לצנחנים" משם, ואלה לוו בשירי גאוות יחידה שנשאו מילים שזה לא המקום לפרט. חיל השריון ודאי יכול להשקיע במותג, לפאר אותו ולהביא לשיפור משמעותי במעמדו ובביקושי הגיוס אליו. עד אז, טירוני צה"ל מתבקשים לעבור להקשב, ולהיזכר בשביל מי ובשביל מה הם התגייסו. תתפלאו, אבל התשובה לא תמיד "נמצאת בתוכי".
אקו"ם