ראשי » חדשות » דעות

על מזבח השנאה השמאל מקריב את כל היקר לו

הקרב בין שרת התרבות לבין האמנים לא יסתיים בקרוב, אבל התמונה המעניינת באמת היא הקרבת המארגנים של הטקס את האמנים עצמם - על מזבח פולחני של שנאה עצמית ועידודה על חשבון כל דבר אחר - כולל המוות של האמנות עצמה

המשורר אריאל זילבר הוזמן לטקס פרסי אופיר ושם נשא את שירו - "ערבים מלוכלכים, צאו לי מהמדינה כי אתם רוצחים וטרוריסטים, בעצם אל תצאו מכאן אלא תמותו ואולי כדאי שאני אוכל את הבשר שלכם".

הקהל נשא את עיניו אל זילבר בהערצה רבה, זאת כיוון שהקהל מחבב שירה פוליטית בועטת ואמיצה. ברגע שבו זילבר סיים את שירו, הקהל העניק לו "סטנדינג אוויישן" ונעמד על רגליו תוך מחיאות כפיים סוערות שנמשכו דקות ארוכות.

סתאאאם, באמא'שכם.

עוד כותרות:
- רגב "מזרחית מחמד" שמשרתת את הסדר הקיים
- למה התפרץ עוד גל טרור? אנחנו כבר נמצא סיבה
- האם היהודייה לא רוצה שהילד שלה ישרת בצה"ל

הקהל הספציפי של האמנים בישראל אכן אוהב אמנות פוליטית ואמיצה, אבל רק אם היא מיישרת קו עם האג'נדה הפוליטית שלו, ותקשיבו חברים – מדובר באג'נדה של מיטיבי לכת, עד כדי כך ששמאלה מהם נמצאת רק תהום.

 

שמעתי היום את אסף אמדורסקי מדבר על הטקס בגלי צה"ל. הטענה המרכזית שלו הייתה שאמנות זאת אמנות ורק אנשים תרבותיים מבינים את זה.

הצרה של אמדורסקי מתחילה ונגמרת בעם הספציפי שחי בציון – מדובר בעם של עאמות שלא מבין שום דבר באמנות. אם אמדרוסקי יצא לטייל קצת מחוץ לארבעת הרחובות שהוא מכיר כלכך טוב, הוא יפגוש את נחום ושרה מראשון לציון או את משה ולאה מרחובות או את דויד ותקווה מחיפה והם כולם יגידו לו אות דבר – משורר שבא לאיים עלינו באכילת בשרנו או בשר ילדינו הוא חתיכת קניבל גזעני אלים ומופרע ואין לנו שום צורך אמנותי להקשיב לשירים שלו או להרהר במבנה התחבירי, או בחריזה או במשקל שלהם.

ובמאמר מוסגר –  דרוויש הוא משורר בינוני במקרה הטוב, הערך המוסף היחיד שהופך אותו להו כה אטרקטיבי בעיני קהילה מאוד מצומצמת אך חזקה בישראל היא השנאה הבלתי מתפשרת שלו, שנאה אלימה כלפי העם היהודי. זה מה שעושה לו את זה וזה מה שעושה להם את היום.

בינתיים הם מוכרים לנו את עניין חופש הביטוי (ומתעלמים מכך שאין שום ייצוג של אמנות ימנית באף טקס אף פעם), מזדעזעים סדרתית מהשירים של עמיר בניון נניח שלעומת שיריו של מחמוד דרוויש נשמעים כמו גלידת פרווה בטעם פונץ' בננה, מוקיעים מגבולות הקונצנזוס את הקוצסנזוס בכבודו ובעצמו, יושבים על הברזים של הכסף (שכולנו משלמים) ושונאים את מירי רגב. 
 

אני אניח רגע לשאלה המטאפיזית כיצד זה שכל מי שניחן בכישרון אומנתי כלשהו בישראל אוחז באופן אוטומטי באותן דעות פוליטיות, או אם תרצו – "הקשר המיסטי בין מטאפורה לכיבוש, מנפלאות התבונה הישראלית", ואשאל את השאלה החשובה באמת: מה הם חשבו לעצמם? לא באמת, מה הם חשבו לעצמם?

הרי צריך לגור מתחת לסלע בצד הצפוני של מאדים כדי לא לדעת שטקס שבו יעלו שיריו של דרוויש יעורר פרובוקציות מיותרות. רק לפני כמה שבועות אותו משורר עצמו הרעיד את המדינה כששיריו הוקראו באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל.
 

כלומר השאלה שלי היא לא למה הם עשו את זה למירי רגב אלא למה הם עשו את זה לאמנים עצמם? כיוצרת אני מכירה מקרוב את תהליך היצירה והוא סיזיפי וארוך וקשה ולא מתגמל. הדבר היחיד שיש ליוצרי הקולנוע הוא טקס שנערך פעם בשנה שבו הם מתלבשים יפה וזוכים לסוג של הכרה רגעית אחרי עבודה מאומצת של חודשים רבים. אז למה להרוס להם את זה?

האם מישהו מכם זוכר מה הסרט הזוכה? מי התסריטאי הזוכה? הבמאי? הצלם? איזה עוול נעשה לאמנים הטובים האלה ובמה הם חטאו שבערב היחיד שבו הם נמצאים באור הזרקורים מישהו בכוונה ובידיעה מראש גנב להם את הפוקוס והעביר אותו שוב למירי רגב?
   
האם אסף אמדורסקי שדיבר כלכך יפה על תרבות והכלה היה מסכים שמישהו יעשה לו מחטף כזה בערב השקה לאלבום חדש שהוא עמל עליו ימים ארוכים? מובן שלא.

אסף אמדורסקי חושב שמירי רגב היא צ'ילבה איומה, זכותו. בדיוק כשם שזכותה של רגב לקום מהאולם ברגע שבו חולקים כבוד למשורר שמסית למוות נקודתי של עם מסוים שבמקרה גם מממן את הערב הזה.

הולך ומסתמן שהקרב בין שרת התרבות לבין האמנים לא יסתיים בקרוב, אבל התמונה המעניינת באמת היא הקרבת המארגנים של הטקס (אלה שאמורים לאהוב קולנוע, לעודד אותו, לקדם אותו) את האמנים עצמם על איזה מזבח פולחני של שנאה עצמית ועידודה על חשבון כל דבר אחר, כולל המוות של האמנות עצמה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

גלית דיסטל אטבריאן

סופרת, פובליציסטית ואשת עסקים. הייתה מועמדת לפרס ספיר על ספרה "טווס בחדר המדרגות"

לכל הטורים של גלית דיסטל אטבריאן