ראשי » חדשות » דעות

לא רק אוסלו - זה הזמן לזכור את האור של פרס

השכל אומר שזה הזמן להזכיר את השגיאה הפטאלית של הסכם אוסלו, והלב אומר – כעת הזמן לזכור את נקודות האור. ואם נזכה, האור הזה יגבר ובארץ הזאת יהיה שלום. לא "שלום" של גירוש יהודים, גלות, חורבן וטרור, אלא שלום אמיתי של שכנות וקידמה

זה קורה שוב ושוב, וההתלבטויות אינן פוסקות: פוליטיקאי בכיר הולך לעולמו. כל התקשורת עוסקת  באיש, מעשיו דמותו ותולדותיו. ואתה מוצא את עצמך מתלבט ומתייסר – מה להגיד עכשיו? מה לזכור, מה להזכיר? במה להתמקד? להזכיר את השגיאות והטעויות בצד הזכויות, או להתעלם, ולהשאיר אותן למשפט ההיסטוריה? בשנותיי הלא מעטות כדובר הישוב היהודי בחברון, ולפני כן כדובר גוש אמונים, עברתי לא פעם את המהלך הסבוך והמתסכל הזה, גם בפטירת מנחם בגין, יצחק רבין, אריאל שרון, וכעת גם שמעון פרס.

נפרדים מפרס:
- הגיע זמנך לנוח, דון קישוט בלתי נלאה שכמותך
- "אני לוזר?!" האמירות הבלתי נשכחות של פרס
- מאובמה ועד הנסיך צ'ארלס: המנהיגים שיגיעו להלוויה

מנחם בגין, ראש האצ"ל וראש הממשלה, עם כל זכויותיו, היה גם הראשון שעקר יישובים, גירש יהודים ומסר שטח ענק לשלטון זר – שכצפוי הפך למרחב של טרור ערבי.

 

יצחק רבין, בשנות ילדותי ונעורי במושב שדה ורבורג, היה המפקד של אבי ז"ל בגדוד הרביעי – גדוד הפורצים של חטיבת הראל, שלחם על הדרך לירושלים בתש"ח ורמטכ"ל הניצחון בששת הימים, עד שכראש ממשלה חתם, בעזרת קומבינת מיצובישי, על הסכם אוסלו שהציף את הארץ בנהרות של טרור ודם.

אריק שרון היה מקים היישובים, ושותף להרבה פגישות, עד שבמו ידיו החריב חבל ארץ יפהפה והקים את חמאסטן על סף דלתנו. אז במה להתמקד?
 
כל זה חוזר על עצמו בגדול גם עכשיו, כשכל העולם מדבר על עשרות שנות כהונתו של שמעון פרס בכל התפקידים האפשריים, ואני מתלבט מה לזכור ומה להזכיר. פגשתי את שמעון פרס בהזדמנויות שונות. אחת הזכורות שבהן היתה הפגישה שבה אישר את חשיפת בית הכנסת אברהם אבינו בחברון. הפגישה התקיימה במשרד הביטחון, שהיה אז – באמצע שנות ה-70 – בצריפים בקרייה בתל אביב. נסענו אליו במשלחת מחברון, להסביר את העוול המתמשך והמצב הבלתי אפשרי של בית כנסת עתיק הנמצא במצב מחפיר - גל חורבות ואשפה ודיר של בהמות.
   
הרב לוינגר ז"ל התחיל להרחיב על קדושת בית כנסת, על הכאב והחורבן, ופרס קטע אותו באמצע ואמר:"הרב לוינגר, אתה חושב שאני גוי? אני לא מבין מה זה בית כנסת?" מהפגישה הזאת יצאה ההחלטה לאפשר את חשיפת בית הכנסת, בה התחיל פרופ' בן ציון טבגר ז"ל. התבקשתי לרכז את העבודות, משימה שבוצעה בעזרת מתנדבים במשך חודשים רבים, שלאחריהן נחשפו שרידי בית הכנסת, כולל חלק שלם וקירות בגובה 2-3 מ', שרידים שהיוו בסיס לשחזור המבנה ולהקמה מחדש של הרובע היהודי המתחדש בחברון.
 
נכון, לפרס היו גם טעויות קשות, והטראגית שבהן היא הסכם אוסלו שהביא את האויב ללב הארץ והקים את רשות הטרור הפלסטינית 5 דקות מירושלים. הבעיה בהסכם אוסלו אינה רק בהיבט הטקטי של הטרור ונהרות הדם שזרמו בעטיו; הבעיה היא הרבה יותר עמוקה ושורשית, בהכרה בלגיטימיות של רשות אויבת בלב ההיסטורי של ארץ ישראל, המולדת שלה שמרו יהודים נאמנות במשך אלפי שנים, וכעת ממשלת ישראל התכחשה אליה והתחילה תהליך שסופו עלול להיות נטישתה והעברתה לשלטון זר ואויב. זהו צעד גורלי בהיבט הערכי וההיסטורי, גם לולי היה מלווה בגלי פיגועים.
 
וגם כאן, הזיכרונות מתערבבים: עם כל חומרתו, בהסכם אוסלו אין "שתי מדינות", לא נזכרת מדינה פלסטינית, לא נזכר פינוי יישובים – גם לא בגוש קטיף. ולגבי חברון – הסכם חברון, שעליו חתם פרס ואותו ביצע נתניהו, אמנם מסר לרשות פלסטינית את רוב העיר חברון, אך מאידך - קיבע את זכותו של היישוב היהודי להתקיים בה בביטחון ועיגן את קיומו, בטחונו וזכויותיו של העם היהודי בעיר האבות בהסכם בין לאומי שעליו חתמו ישראל, אש"ף וארה"ב. גם כאן, החושך גדול, אך יש בו נקודת אור. ושוב השאלה – מה לזכור עכשיו? במה להתמקד?
  
השכל אומר – זה הזמן להזכיר את השגיאה האטאלית (ויש אומרים – הפשע) של הסכם אוסלו. והלב אומר – כעת הזמן, בפרט בשלהי אלול לקראת ראש השנה, לזכור את נקודות האור. וכידוע, מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. ואם נזכה -  האור הזה יגבר; ולב הארץ, המולדת ההיסטורית, הבסיס והיסוד לקיום עם ישראל, – תהפוך לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ובארץ הזאת יהיה שלום, לא "שלום" של גירוש יהודים, גלות, חורבן וטרור, כמו שמייחלים אויבינו, אלא שלום אמיתי של שכנות וקידמה; לא "המזרח התיכון החדש" הדמיוני שעולה, אלא מדינה יהודית איתנה, המושיטה יד נדיבה לכל שכניה ותושביה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

טור אורח

Nrg מעניק במה לכותבים אורחים

לכל הטורים של טור אורח