שני פנים לפרס: מפוליטיקאי לא אהוד לנשיא נערץ
עד יומו האחרון האמין פרס שרק הוא יודע מהי טובת המדינה ומי צריך להובילה. עם התחושה הזו הרשה לעצמו לנהל חיים פוליטיים שאיש לפניו לא העז לנהל. למזלו, ימיו כנשיא הפכו אותו מפוליטיקאי לא אהוד שמעולם לא זכה לאמון הציבור, לדמות ממלכתית ופופולארית
אחרי הבחירות במאי 1999 שבהן ניצח אהוד ברק את בנימין נתניהו נאספה הכנסת ה-15 לישיבתה הראשונה. את הישיבה ניהל לפי הנוהג ותיק חברי הכנסת, שמעון פרס, שהיה אז בן 76, כמעט בגיל שבו פרש דוד בן גוריון לשדה בוקר. לפרס לא עלו בראש מחשבות נטישה מגונות כאלה, למרות הקריירה הסוערת, רצופת הכישלונות ושבעת המרורים שניהל עד אז. הפעם הייתה לו עדנה זמנית. בנאום שנשא בכנסת אחרי שנבחר רק מפאת גילו, הודה לכולם "שלא תבעתם ממני להתמודד גם על התפקיד הזה".נפרדים מפרס:
- הגיע זמנך לנוח, דון קישוט בלתי נלאה שכמותך
- "אני לוזר?!" האמירות הבלתי נשכחות של פרס
- מאובמה ועד הנסיך צ'ארלס: המנהיגים שיגיעו להלוויה
הרבה אירוניה ומרמור היו במשפט הזה. פרס חשב שמגיע לו הכל בלי להתמודד. הוא האמין, אולי בצדק, שהציבור זקוק לכישרון שלו הרבה לפני שהוא צריך את הציבור. פרס אהב לשרת את העם, אבל ההישגים שנשא באמתחתו מגיל צעיר שכנעו אותו שהוא מורם מעם. יוסי שריד שהכיר אותו היטב, אחרי שנים משותפות במפלגת העבודה טען בזמנו כי "הכל צריך להתחיל ולהיגמר בפרס. הוא במקום הראשון וכל הארץ מסביבו", או במלים אחרות: מכונת אגו לאומית של איש אחד.
שמעון פרס, סיכום חייו
עם התחושה הזו הרשה פרס לעצמו לנהל חיים פוליטיים שאיש לפניו ולא בטוח שמישהו אחריו היה מנהל. פרס לא רצה לרדת מהגלגל, גם אם נאחז בו בקושי ורגליו נגררו על הקרקע. הוא מעולם לא ויתר (או שלא הסכים שהציבור יוותר עליו), לא עזב ולא הלך לשום מקום. אחרי התרגיל הידוע במארס 1990, שבו הפיל את הממשלה, אבל לא הצליח להקים ממשלה חלופית הוא היה צריך ללכת הביתה בבושת פנים, כפי שכל אחד אחר היה עושה. במקום זה פרס כינס את חבריו הצעירים והמדוכאים ששנאו אותו על הכישלון, ובמקום להתפטר טווה בפניהם חזון חדש למפלגת העבודה.
באחת ההזדמנויות קראתי לפרס איש הברזל של הפוליטיקה הישראלית. אין מי שהיה מתגבר כמוהו על האיבה שגילו כלפיו החברים והיריבים. שמעון פרס נכשל בבחירות 1977, אבל למרות הכל הצליח להוביל את העבודה גם בבחירות 1981, שגם בהן נכשל מול מנחם בגין. בבחירות 1984 היה ברור לכולם כי הוא ייכשל שוב, על אף שממשלת הליכוד השנייה הייתה שקועה עד צוואר במלחמת לבנון השנייה ובבוץ האינפלציוני. כולם הבינו כי יצחק נבון הפופולארי או יצחק רבין ינצחו בלי בעיות את יצחק שמיר האפרורי. כך לימדו גם הסקרים שצפו מפולת נוספת למפלגת העבודה בראשות פרס.
יוסי ביילין, שהיה אז האיש הכי קרוב לפרס ומראשי מטה הבחירות של העבודה הגה אז רעיון עוועים. ביילין ביקש לביים התקף לב לפרס. המנהיג הלוזר של מפלגת העבודה יחוש כאבים בחזה ערב הבחירות, יתאשפז לבדיקות בבית החולים ואת מקומו יתפוס מיד יצחק נבון שגם ינצח את הבחירות. אחרי שפרס יתאושש ממחלתו המדומה נבון יזוז, והוא ינהל את המדינה, בלי שנאלץ להתמודד בבחירות שכל כך שנואות עליו.
התכנית של ביילין לא יצאה לבסוף אל הפועל. ראשי המטה סיפרו לי שאם היו מעלים את הרעיון בפני פרס, הוא היה חוטף התקף לב אמיתי, ולכן העסק נגנז. בבחירות עצמן פרס והעבודה קיבלו 44 מנדטים, שמיר והליכוד זכו ב-41 מנדטים, והוקמה ממשלת אחדות רוטציונית.
בימים שבהם ישב באופוזיציה, נהג פרס לנזוף בשרי הימין שהורסים לדעתו את המדינה, אחרי שלקחו לו אותה מהידיים. עד יומו האחרון האמין שרק הוא יודע מהי טובת המדינה ומי צריך להוביל אותה. כאשר כבר הוביל, ביקש לעצמו לגיטימציה כמנהיג הלאומי האולטימטיבי. אחרי רצח רבין בנובמבר 1995 פרס מילא את מקומו, והפך לראש הממשלה. אילו היה הולך לבחירות מיד אחרי הרצח היה מכה את הימין, שהיה עדיין בהלם. פרס סירב. הוא לא רצה לנצח את הבחירות על הגב הירוי של רבין. הבחירות נדחו ובינתיים הימין התעשת, פרס הסתבך מול פיגועי התאבדות רצחניים ומבצע בעייתי בלבנון שכונה "ענבי זעם", ובסוף שוב הפסיד את הבחירות על חודם של כמה אלפי קולות.
אבל איש הברזל לא מפחד מדרך ארוכה. פרס לא סבל את התבוסה הזו, שקיבעה את הדימוי שלו כמפסידן נצחי. הוא לא נואש ולא הרים ידיים מול המשימה. ביולי 2000 כשל פרס בקרב הראשון על הנשיאות שניהל מול משה קצב. אחת העוזרות שלו לא יכלה לשאת את התבוסה בקרב שבו ניצחונו היה נראה בטוח והובהלה לבית חולים. פרס לא התרגש. הוא התיישב במזנון חברי הכנסת ושאל עוזרת אחרת שלו "מה עוד יש לנו היום בלו"ז?". כאילו שלא קרה דבר. אחד הפרשנים הידועים שקרא לו להתפטר אחרי הכישלון הזה חטף צרחות. "מי אתה בכלל שתגיד לי להתפטר", הדהד קולו של פרס ברחבי הבית. הוא לא יכול היה לנוח אפילו שנייה. "אומרים לי לצאת לגמלאות וללכת לים. אוקיי. אלך לים ומה אעשה שם?", הוא תהה.
כמה חודשים חלפו ופרס האמין שנקרתה בדרכו הזדמנות נוספת לכבוש את השלטון, ולהוביל את העם לחוף המבטחים שתיאר לעצמו ולסובביו. בדצמבר 2000 החליט אהוד ברק להתפטר והמדינה הלכה לבחירות מיוחדות, רק על ראשות הממשלה. המועמדים היו ברק ואריאל שרון. פרס לא יכול היה לשבת מנגד. הוא רתח על ברק שגימד אותו בממשלתו והעניק לו את תפקיד "השר לפיתוח אזורי". מכיוון שברק היה מועמד העבודה, ביקש פרס להשיג 10 חתימות של חברי הכנסת של מרצ, שיאפשרו גם לו לרוץ בבחירות המיוחדות הללו. יוסי שריד שעמד בראש מרצ דחה את הבקשה כמעט על הסף. ברק עצמו הובס בבחירות.
אגב, גם אהוד ברק לא אהב את פרס. הוא אפילו סירב להעניק לו בשעתו תפקיד סמלי כנשיא מפלגת העבודה. השבוע ספד ברק לפרס וטען לשבחו כי גם בגילו המופלג נותר סקרן כמו ילד. בימים הקשים של היריבות טען ברק כי "פרס מתנהג כמו ילד בן 80". הילד נשאר, ההתייחסות השתנתה.
פרס כאמור הרשה לעצמו לעשות את מה שאיש לא היה מעז. בנובמבר 2005, אחרי שעמיר פרץ ניצח אותו בפריימריס על ראשות העבודה, פרס קם ועזב את המפלגה שעמד בראשה והלך לקדימה של שרון. קרוב ל-18 שנים לסירוגין פרס עמד בראש העבודה והפך לסמל המנהיגות שלה ופוף, הוא קם ועוזב. שנה וחצי יחלפו ופרס, שנידחק שוב לתפקידים שוליים בממשלה - ייבחר סוף סוף לנשיא המדינה. שבע השנים הללו, שבהן הצליח להפוך מפוליטיקאי לא אהוד, שמעולם לא קיבל את אמון הציבור, לאיש ממלכתי ופופולארי הן שייזכרו למזלו בתודעה הציבורית, לצד מפעליו הלאומיים הגדולים בדימונה, באנטבה ובמקומות אחרים.
"תגיד, מה הכישלון הכי בולט שלך", שאלה אותו אילנה דיין באחת מהועידות הגדולות שארגן פרס בימיו כנשיא. "תשאירי את זה לאופוזיציה", הוא התחמק. מבחינתו, הוא מעולם לא נכשל. אכן, איש גדול, מרתק ומלא סתירות, מדינאי חובק עולם, פוליטיקאי עיקש וקטנוני, אבל גם דמות היסטורית, שכל מנהיגי תבל החשובים יבואו ללוות בדרכו האחרונה.
אקו"ם