נשים רוקדות עם ספרי תורה זה לא הכול
הדיון על מקומן של הנשים בבית הכנסת הוא חשוב, אבל אסור שידחק הצדה את הדיון בשאלת נגישותו של בית התפילה לכל גוני האוכלוסיה
לפני שלוש שנים בדיוק פרסמתי מאמר שהשתלח בפמיניסטיות הדתיות וגרר אחריו תגובות רבות. אני עומדת גם היום מאחורי רוב הטענות ששטחתי אז, אבל עם השנים העמדות שלי התרככו ועברו עדכון מחדש. אולי משום שניכר שהפמיניזם הדתי כן ערך עם עצמו רענון מסוים, ואולי משום שכדתייה ליברלית מעולם לא הייתה לי באמת בעיה עם הפמיניזם, אלא בעיקר עם חלק מהסוכנות שלו והסגנון הלא־מי־יודע־מה מזמין שאימצו לעצמן. מה שבטוח - קומץ מתלהמות שעושות יח"צ גרוע לפמיניזם אינו סיבה לפסול את האג'נדה כולה.לכן הרשיתי לעצמי לפני שנתיים לעלות לתורה לראשונה בחיי, ואני מודה שהיה מרגש. לא אומר שהייתי מתייסרת או לא ישנה בלילה אם האופציה הזאת לא הייתה קיימת, אבל זה גרם לי להתחבר קצת יותר בקלות לרצון של נשים לקחת חלק פעיל בתפילה, ואף להבין ללבה של מי שמרגישה מרוחקת ומושפלת כשמאלצים אותה לשבת מאחורי מחיצה.
במובנים רבים אימצתי בשנה האחרונה עמדה של פמיניסטית אד הוק. תרחישים כמו אפליה בשכר או התייחסות משפילה למבנה גופה של אישה יעלו לי את הסעיף, סוגיות אחרות כמו הבניה חברתית של כחול־ורוד או השאלה מי יברך על החלות יותירו אותי אדישה עד לא מתעניינת.
שמחת תורה בירושלים
פלאש 90
כך או כך, טבעי ואפילו מתבקש שיום כמו שמחת תורה יהפוך ליום גאווה פמיניסטי שבו יתעורר חשבון נפש שנתי לגבי מקומה של האישה בבית הכנסת. הבעיה מתחילה כשהעיסוק האינטנסיבי בהיבט הפמיניסטי של היום הזה דוחק הצדה דיונים חשובים אחרים.
ומעשה שהיה כך היה - לפני שש שנים הזדמן לי להתפלל במניין שוויוני כלשהו בארץ. בניגוד לדרכי בקודש התעוררתי מוקדם והייתי מראשוני המגיעים. הופתעתי לגלות שמחכים לא רק למניין של עשרה גברים אלא גם למניין של עשר נשים. מצא חן בעיניי לראות את דוכן התפילה במרכז ואת שתי העזרות מחולקות שווה בשווה.
כבר חשבתי לתומי שמצאתי את המניין המושלם, אלא שהאידיליה התנפצה מספר דקות לאחר מכן, כאשר מתפללת ותיקה הקימה אותי מהכיסא בטענה שתפסתי לה את המקום. באותה שבת חגגו בת מצווה לאחת מבנות הקהילה, והכול היו מרוגשים לקראת הקריאה בתורה של הנערה. איש לא התפנה לעזור לבחורה החילונית שנכנסה באותו רגע לבית הכנסת, נשענה על הקיר בצד ודפדפה בתנ"ך במבט מבולבל. במשך שעות ארוכות ישבתי שם בבדידות איומה. גם בתום התפילה, אף אחת מהנשים לא טרחה להתעניין בזהותי או לשאול אם אנחנו משפחה חדשה באזור. בדרכי הביתה תהיתי מה ערכו של מניין כל כך ליברלי ומתקדם אם בסוף אישה לאישה זאבה, חילונית שמזדמנת למקום מרגישה בו כזרה, ואם את לא אחת מהחבר'ה איש לא יטרח לפצוח איתך בשיחה.
ייתכן שהשבת הזאת לא מייצגת, ייתכן גם שהדברים אינם כך תמיד, איני יודעת ולא יצא לי לבדוק. אבל דבר אחד אני יודעת - שאחד הביקורים היותר סימפטיים שהיו לי במניין זר התרחש דווקא הרחק מארץ הקודש, בבית הכנסת של שכונת מרבל ארץ' בלונדון, שאליו הזדמנתי באופן ספונטני במהלך חופשה שערכנו בעיר.
מדובר במקום הכי שמרני שתוכלו לדמיין: עזרת נשים גבוהה וצדדית, דוכן מטפחות בכניסה ותפילה ארוכה ומייגעת עם מנגינות מתקופת המנדט. אבל המתפללים היו נאים בעיניי, משום שברגע שהבחינו שאנחנו ישראלים הם פנו ושאלו לשלומנו, בדקו שיש לנו איפה לאכול, ובמהלך הקידוש ניגש אלינו האיש שדרש באותה השבת בבית הכנסת והציע לנו קיגל מהצלחת. היה זה הרב יונתן זקס, רבה הראשי של בריטניה וברון בבית הלורדים של המלכה.
אולי זאת אווירת החו"ל, ואולי העובדה שבנכר בית כנסת הוא מקום כינוס לפני שהוא מועדון סגור של קליקות, אבל המסר ברור. הדיון הפמיניסטי על מקומן של הנשים בבית הכנסת הוא חשוב, אבל אסור שיזיז הצדה את הדיון הערכי הגדול יותר בשאלת נגישותם של בתי הכנסת לכל גוני האוכלוסייה.
לא ייתכן שמוסריותו ורמת הליברליות של מקום תפילה ייבחנו רק בשאלה האם נשים רוקדות בו עם ספר תורה או לא. עליהם להימדד על פי סט של פרמטרים מוסריים שהקהילה צריכה להציב לעצמה: האם המקום נגיש לכל העדות? האם אדם חילוני ואפילו גוי שמזדמן לתפילה זוכה ליחס מתעניין וראוי? האם רכישת מקומות בתקופת החגים יוצרת פערי מעמדות? האם המקום נגיש לנכים? לזקנים? האם המקום מתחשב בהורים לילדים? האם התפילה מתקיימת באופן מכובד או שהיא מלווה ברעשי רקע של רכילות הדדית? וכן, גם בשאלת מקומן של הנשים.
שמחת תורה הוא יום מצוין לדון בדברים האלה. זמן טוב לחשוב איך אנחנו הופכים את מקדש המעט לכזה שבו כולם מרגישים שייכים. היכל קודש שבו עומדים צפופים, משתחווים רווחים, ואיש לא ירגיש כי צר לו המקום.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם