אסון דמוקרטי: המיעוט שיכריע את הבחירות
סיפור מדע בדיוני מ-1955 תיאר את ההכרעה מי יהיה נשיא ארה"ב כבחירה הנתונה בידיו של אדם אחד בלבד. למרות שאולי זה לא נראה ככה, ארה"ב לא רחוקה מאוד מהחזון העגום שרקם אסימוב
בשנת 1955 פרסם גדול סופרי המדע הבדיוני אייזק אסימוב סיפור קצר ששמו תורגם מאוחר יותר בעברית ל'זכות הצבעה'. נורמן מולר, גיבור הסיפור, הוא איש המעמד הבינוני תושב בלומינגטון שבאינדיאנה. השנה העתידית היא 2008, ומזה כמה עשורים שיטת הבחירות האמריקנית השתנתה לחלוטין. כיאה ל"דמוקרטיה האלקטרונית הראשונה", מחשב-על עצום ממדים ובעל יכולות פנטסטיות בשם מולטיווק בוחר בכל ארבע שנים אדם אחד ויחיד שייכנס לחדר, יענה על כמה שאלות ותשובותיו יכריעו את השאלה מי יהיה הנשיא הבא.
חזונו של אסימוב אמנם לא התממש כפי שתיאר, אבל הכשל הדמוקרטי שעליו ניסה להצביע באמצעות דחיקת הליך הבחירות עד לאבסורד מרחף מעל ההתמודדות הנוכחית בין דונלד טראמפלהילרי קלינטון, ומעורר שאלות קשות בנוגע להמשך דרכה של הדמוקרטיה המערבית בעולם כולו.
מי שמכריע בחירות בארה"ב של ימינו הם פחות מחצי מיליון איש, מתוך אומה של 330 מיליון בני אדם. זה אמנם לא אדם אחד מאינדיאנה, אבל זה קרוב יותר לקוטב הזה מאשר לדמוקרטיה אמיתית במשמעותה העמוקה ביותר – כלומר, שלטון הרוב שבו כל קול עשוי לקבוע. מדובר באחוז הקטן של בוחרים עצמאיים ומתנדנדים, המתגוררים במחוזות מתנדנדים בחמש או שש מדינות מתנדנדות. למעשה, אפשר לנהל את כל קמפיין הבחירות האמריקני בכמה תאי שטח בודדים שגודלם לא יעלה יחדיו על זה של מדינת ישראל.
עשרות מיליוני אנשים אחרים למעשה חסרי קול בבחירות בארה"ב, ואנחנו לא מדברים דווקא על החלשים או הנחשלים, אלא בדיוק ההפך: המדינות שבהן מתגוררת רוב האוכלוסייה האמריקנית והחלקים המשפיעים שבה – קליפורניה וניו-יורק למשל – בכלל לא נמצאות במשחק. הדמוגרפיה שם חזקה מכל קמפיין, ולאף מועמד שלא תואם את הדמוגרפיה הזו - במקרה הזה, מועמד רפובליקני - אין מה לחפש שם ומדובר מבחינתו במקרה אבוד מראש.
רוב האמריקנים מרכיבים עם ממושמע ונטול ציניות פוליטית, ולכן ימשיכו ללכת לקלפיות ולהצביע גם כשהם יודעים בבירור שקולם לא ישנה דבר. אבל למעשה, כשאדם מצביע ויודע שאין שום סיכוי שקולו יכריע את הכף, זה בדיוק המצב שקיים גם ברודנויות המדמות הליכים דמוקרטיים.
המצב הזה נכון בכל רחבי אמריקה, מה שמעצים את הכשל הזה והופך אותו לאסון דמוקרטי. קחו למשל את נברסקה: המדינה הזאת נחשבת לחלק בלתי נפרד מ'החומה האדומה' – כלומר, מדינות רפובליקניות ודאיות שלמועמדים דמוקרטים פשוט אין מה לחפש בהן, והם אכן לא מחפשים שם דבר כבר המון שנים. נברסקה מצביעה פעם אחר פעם למועמד הרפובליקני: 48 שנים, ליתר דיוק.
אבל האמת היא שבשתי מערכות הבחירות האחרונות, כ-40 אחוזים מאוכלוסיית נברסקה הצביעה למועמד הדמוקרטי ברק אובמה. נכון, מדובר במיעוט, אבל חתיכת מיעוט. קולם של ארבעה מתוך עשרה מתושבי נברסקה לא נשמע, לא נספר ואיש לא מתחשב בו כבר כמעט יובל. אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות, אבל "דמוקרטיה" תהיה מילה קצת מוגזמת.
אולי כתגובת נגד לקולם החסר בבחירות, מצביעים האמריקנים על המון דברים אחרים ומקומיים ביום הבחירות. אינספור חוקים ותקנות, מינויים של שופטים ושריפים, תובעים כלליים ועוד – הכול עומד למבחן הציבור, ממש כמו בדמוקרטיה הישירה נוסח אתונה.
אלא שגם השיטה הזו היא תגובה שגורמת לדמוקרטיה הייצוגית להפוך לפארסה במקרה הטוב, ולאנרכיה במקרה הפחות טוב. הציבור לא באמת יודע תמיד על מה הוא מצביע, ההצבעה הופכת למתישה ולעתים קרובות בעלי השכלה נמוכה מוותרים עליה מראש. כל זאת, עוד מבלי לדבר על כך שכל מדינה צוברת לעצמה חוקים ותקנות שונים ומשונים רק כדי להפגין מעט עצמאות מול הממשל הפדרלי בוושינגטון, שכאמור לא סופר אותה ואת תושביה.
המולטיווק, אותו מחשב כול יכול ששימש את אסימוב ברבים מספריו, מתואר ב'זכות הצבעה' כך (כל הציטוטים לקוחים מהכרך הראשון בסדרת 'כתבי אייזק אסימוב' בהוצאת 'מובי דיק'): "הוא שוקל שורה ארוכה של גורמים ידועים, מיליארדים (...) כל אמריקני מושפע מלחצים מעצבים עקב מעשיהם ודבריהם של אמריקנים אחרים, מה שעושים להם ומה שהם עושים לאחרים. ניתן להביא כל אמריקני למולטיווק ולבחון את נטיות לבו. מכאן ניתן להעריך את נטיות לבם של כל תושבי המדינה".
עכשיו תקראו את הפסקה הזו שוב, ותיווכחו לדעת שמולטיווק הבדיוני נמצא אצל כל אחד ואחת מאיתנו ביד, ואפילו בכיס המכנסיים. האלגוריתמים של הרשתות החברתיות הגדולות, בעיקר פייסבוק וטוויטר, יודעים לנתח אותנו גם מבחינה פוליטית מבלי שנאמר לאף אחד למי אנו מתכוונים להצביע. כל הפסיכולוגיה של מערכת הבחירות הנוכחית לנשיאות ארה"ב, כל הספינים, כל הדרמות שחווינו במהלכה ועדיין חווים - כולם תוצאה ישירה של השפעתן האדירה של הרשתות החברתיות על החברה האנושית.
האלגוריתמים הללו נצמדים הרבה יותר לרגשות - עשיתי לייק או לא, הלייק שעשיתי היה רגיל או מיוחד, עשיתי לייק או גם שיתפתי - מאשר לדעות ולתוכניות מדיניות מפורטות. זהו עולם בינרי של כן או לא, אוהב או שונא, טראמפ או קלינטון, עולם שטוח וחד-ממדי שבו התשובה לשאלה מי ייבחר בשבוע הבא לנשיאות ארה"ב תלויה בתזמון של פרשה מביכה על אחד המועמדים, בלי שום קשר לאידיאולוגיה כזו או אחרת.
כשנורמן מולר הוכנס לחדר שבו שוכן מולטיווק, הוא לא נשאל בכלל במי הוא בוחר לנשיאות. בסוף תהליך ההצבעה הוא שאל את נציג המדינה פולסון: "אין שאלות נוספות, אדוני?" "אין צורך", ענה לו הפקיד, "הכול הוכרע בבירור". מולר - כאמור, זה שנבחר לייצג את כל אזרחי אמריקה בבחירות 2008 - ניסה שוב: "אני תוהה – מי נבחר?" הוא שאל. "זה יחכה להודעה הרשמית. החוקים קפדניים מאוד. איננו יכולים לגלות אפילו לך, אתה מבין", ענה פולסון. "כמובן, כן", אמר נורמן במבוכה.
אסימוב טעה. בחזונו רק אדם אחד נותר נבוך בסיומה של מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב. מנגד, בימינו מדובר בעולם המערבי כולו.
אקו"ם