חוק המואזין: בקרוב יהיה אסור לחבוש פה כיפה?
בדיוק כמו קריוקי, תהלוכות הכנסת ספר תורה ומצעדי גאווה, המואזינים הם חלק מפס הקול של המקום הזה. אם אנחנו לא רוצים להגיע למצב שאליו חותרת צרפת, בנסיונה להעלים כל סממן דתי מהמרחב הציבורי - אנחנו חייבים להיגמל מחוקים מיותרים כאלה
הדיון על חוק המואזין הזכיר לי סיפור ששמעתי לפני מספר שנים מפי חייל, שבמהלך שהותו בעזה במבצע ״צוק איתן״, כשהיה מותש, מלוכלך ודרוך מפני סכנה, לפתע שמע מהשקט את קריאת המואזין. החייל, אדם חרדי הבקיא בתורת המקאמים על בוריה, לא שמע בקול המואזין רעש קקופוני או ניסיון להשתלט על המרחב, אלא מוזיקה ערבה לאוזן. הוא סיפר לאחר מכן כיצד שירת המואזין נתנה מזור לנפשו באותם רגעים.סיפורים דומים קראתי מפי כמה וכמה חיילים ומילואימניקים ששירת המואזין ערבה לאוזניהם בזמן שמירה או פעולה. עבור אותם חיילים לא הייתה כל סתירה בתחושה הזו. הם ידעו שאנו אמנם נמצאים כרגע בסכסוך אלים, שבו תפקידנו להגן על משפחותינו ללא כחל ושרק, אך הסכסוך הזה לא ישכיח מאיתנו את העובדה שאין בנו ולו בדל של שנאה כלפי התרבות הערבית, שבמשך דורי דורות יהודים היו חלק אינטגרלי בה. המקאם שלפיו קוראים בתורה הוא אותו מקאם של המואזין במסגד.
מאותה סיבה, לפני כעשרה חודשים, בעת שחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ׳ אמר מה שאמר על החפלות בבתי החולים, מצאנו לנכון לנסוע אליו הביתה ו״לפנק״ אותו בחפלה פרטית. עבור סמוטריץ׳, שבמקרה הזה מיישר קו עם טומי ״כבשנו את טול כרם או שטול כרם כבשה אותנו?״ לפיד, המאבק עם הפלסטינים הוא לא מאבק מדיני טריטוריאלי, אלא מלחמה בין תרבות נשגבת ונאורה לבין תרבות נחותה וברברית.
אין ספק שהמואזינים בצורתם הנוכחית - מפריעים. צריך לגור מאוד רחוק מהם כדי לחשוב אחרת. ואין ספק שעל המדינה להסדיר את פעילות הרמקולים היוצאים מהמסגדים - על ידי הגבלת הדציבלים, סינכרון השעות שבהן פועל המואזין ובעיקר אכיפת חוק הרעש הקיים, האוסר על רעש בשעות הלילה ובין שתיים לארבע. אם במצרים ובסעודיה עושים זאת - גם בישראל העניין הכרחי.
אבל יש לומר את האמת: החוק נובע ראשית כל מכך שהמדינה לא מצליחה ולא מתאמצת מספיק כדי לאכוף את חוק הרעש הקיים מול המסגדים. בדיוק כמו שהיא מביעה אוזלת יד באכיפת החוק באופן כללי במגזר הערבי, ועל כך יעידו כלי הנשק המפוזרים, הנשים הנרצחות, והבנייה הבלתי חוקית.
במקום להודות בכישלון האכיפה במגזר, ולפעול כדי לשנות את המצב, באה הממשלה ומגישה את ״הצהרת החוק״ המיותרת הזו. במקום לספק פתרון אמיתי לבעיה, היא מנסה לתת לסובלים מהרעש את ההרגשה שיש מישהו ששומע למצוקתם, ויותר מכך, לספק את יצר השנאה של קיצוניים שמחפשים אש. כאילו שחסר לנו ממנה.
נשאלת השאלה כיצד ״הצהרת החוק״ הזו מתיישבת עם תפיסתה של שרת המשפטים שקד, שלפני רגע כתבה מאמר ארוך ומנומק בגנות חוקים מיותרים שהכנסת מעבירה. היש חוק מיותר מזה? האם שרת המשפטים, שהיא גם יושבת ראש ועדת השרים לחקיקה, לא מכירה את חוק הרעש הקיים ולא יודעת שאפילו אותו המדינה לא הצליחה לאכוף?
שקד דיברה גם בגנות חוקים הפוגעים בחירויות האזרח. גם מהבחינה הזו, יש להיזהר ממדרון חלקלק: הרי חוק המואזין יהיה תקף לא רק כלפי מואזינים. הוא יהיה תקף גם כלפי בתי כנסת וכנסיות. המגמה מתיישבת עם הרעיון של מנהיגת הימין הקיצוני בצרפת, מארי לה-פן, המעוניינת באיסור כל גילוי של סממנים דתיים במרחב הציבורי. כן, כולל כיפה וציצית. האם זה המרחב הציבורי שהיינו רוצים לחיות בו - מרחב ציבורי מעוקר מכל סממני זהות מקומיים? רחוב מנוכר, חסר צבע, טעם וריח?
המואזינים הם חלק מפס-הקול של המקום הזה. בדיוק כמו מסיבות הקריוקי (עוד חוק מיותר), בדיוק כמו המכוניות העוברות עם מוזיקה רועשת, בדיוק כמו תהלוכות הכנסת ספר תורה, מצעדי גאווה או מסיבות רחוב בפלורנטין. פעילויות כאלה עלולות בוודאי להפריע, אך התשובה להפרעה היא לא חוקים פופוליסטיים שמבטלים כליל את מה שהרוב לא רוצה לשמוע, אלא הסדרה הגיונית ומאוזנת.
מרחב ציבורי בריא הוא כזה המאפשר גם ל״הפרעות״ להתקיים. עלינו ללמוד לחיות ביחד ואת זה בטח לא עושים על ידי חוקים מיותרים כאלה.
אקו"ם