תעשיית השקרים: כמה משטח עמונה בבעלות ערבית?
מעקב אחר השתלשלות הדיון המשפטי על עמונה מגלה התנהלות שערורייתית, רשלנית במקרה הטוב, של הפרקליטות ובג"ץ. האם מישהו באמת מאמין שבעלות על חצי אחוז משטח היישוב מצדיקה עקירה של כל היישוב בשם זכות יסוד כלשהי?
את תוכניתו בגלי צה"ל ביום שני השבוע פתח רינו צרור בשיעור תנ"ך. פסוק אחרי פסוק הוא הקריא מפרשת כרם נבות בספר מלכים, ולמי שאולי לא הבין את המסר, הוא טרח להטעים שוב: הממשלה והמתנחלים הם אחאב ואיזבל, הפלסטינים הם נבות המסכן. "הרצחת וגם ירשת?" הרעים צרור בקולו, והשתלח ממושכות בחוק ההסדרה. החרה־החזיק אחריו בני בגין, שדיבר על כך שהוא אמנם תומך בהתיישבות אולם היא לא תיכּון על בסיס עושק.
השמאלנים לא אוהבים לתת לעובדות לקלקל להם את החגיגה, ולכן המשימה שלנו פה היא להזכיר פרטים נשכחים מתיק עמונה כדי שנבין על מה הוויכוח. לצורך העניין נניח בצד את שאלת המניע: גורמים בלשכת היועמ"ש מודים שעתירות 'יש דין' ו'שלום עכשיו' אינן נובעות ממוטיבציה להגן על זכות הקניין של הפלסטינים העשוקים, אלא הם חלק מ'לואו־פייר' - לוחמה משפטית שמקדמת אינטרסים פלסטיניים ותכליתה הוא לאלץ את מדינת ישראל לסגת חד־צדדית מאזורי לב הארץ ללא הסכם. אבל כרגע זה לא הדיון, ולכן נתמקד בתיק עצמו.
כאשר תיק עמונה הגיע לבג"ץ טען המנהל האזרחי שאף שעמונה הייתה הר טרשים קירח ונטוש, קרקעות היישוב הן אדמות פרטיות מוסדרות, כלומר השלטון הירדני רשם אותן על שם קצינים ושייח'ים מהסביבה. אנשי עמונה טענו בתחילה שלהסדרה הירדנית אין תוקף חוקי מחייב, שכן הכיבוש הירדני לא הוכר על ידי אף מדינה חוץ מבריטניה ופקיסטן (ואהרן ברק), והרישומים לא שיקפו בעלות בפועל שהתבטאה בעיבוד חקלאי בשטח אלא היו בקשיש לצרכים פוליטיים של הממשל הירדני, אבל הטענות הללו לא היו רלוונטיות כי בית המשפט לא התעניין בהן אלא בעמדת המדינה. והמדינה, כלומר מחלקת הבג"צים והיועמ"ש דאז, 'הודו' שמדובר בקרקעות פרטיות ושהם מתכוונים לפנותן.
הטוויסט המעניין בעלילה התרחש כאשר ב'יש דין' התלהבו מההצלחה, והגישו תביעה אזרחית מטעם הפלסטינים נגד המדינה. הם דרשו לקבל פיצוי על השנים שבהן נמנעה מהם הזכות לגשת אל אדמותיהם ולעבדן.
בניגוד לבג"ץ, ערכאות נמוכות אינן מקבלות החלטות בלי תשתית ראייתית. התביעה הגיעה אל השופטת שירלי רנר בבית משפט השלום בירושלים. במהלך הדיונים נמסרה עדותו של רשם המקרקעין עוזי גילה, ושם התגלתה עובדה מדהימה: קרקעותיהם של שבעה מתוך תשעת העותרים הפלסטינים נמצאות בכלל מחוץ לתחומי היישוב, ואין לעותרים שום מניעה להגיע אליהן ולעבדן. עוד התגלה ששני העותרים הנותרים שעליהם מתבססת העתירה המרשימה - מרים חסן ואיברהים חליל - מחזיקים רק ברסיסי אחוזים של בעלות בתוך היישוב. הזכויות היחסיות שלהם מקנות להם, תחזיקו חזק, כ־2 דונמים בלבד(!) מתוך 500 הדונמים שעליהם ממוקם היישוב.
כך הצהיר הרשם גילה: "חלקה היחסי של התובעת 1 (מרים חסן) הנו 12 מתוך 109 בחלקה של 24 דונם. חלקו היחסי של התובע 2 (איברהים חליל) הנו 80 מתוך 3,600 בחלקה של 36 דונם". בנוסף, גם הבעלות הזו אינה מסוימת, כלומר אף אחד לא יודע היכן בדיוק נמצאים אותם שני דונמים. מדובר בזכות יחסית בתוך חלקות גדולות שמכסות את דרום היישוב.
חשוב להתעכב על הנתון הזה: היישוב עמונה יושב על כ־500 דונם. התובעים שהגיעו למשפט טוענים לבעלות על שני דונמים לא מסוימים מתוכו. כלומר, פחות מחצי אחוז. כל שאר השטח רשום על שם דמויות שאינן קיימות במציאות, לא עכשיו וגם לא בשנת 1967. אין להן זכר במרשמי האוכלוסין שנעשו לאחר מלחמת ששת הימים.
בנקודת הזמן הזו ביצעה הפרקליטות שני מהלכי פאול כואבים נגד עמונה: הראשון היה התייחסות לכל החלקות שבתוכן נמצאים החלקים של מרים ואיברהים כאל חלקות פרטיות, ולא רק אל החלק היחסי של הבעלות הממשית בתוכן. במילים אחרות: במקום לתת להם שני דונמים, העניקו להם 60 דונם שמכסים את כל חלקו הדרומי של היישוב. הבעיטה השנייה הייתה לגמרי מתחת לחגורה: בתשובה בעייתית במיוחד, הפרקליטות לא הבחינה כלל בין החלקות שעליהן הייתה איזושהי תביעה לבין החלקות שעליהן לא הייתה כלל שום תביעה.
גם אם לפרקליטות היה חשוב לנהוג כמנהג בית שמאי, היא עדיין הייתה יכולה להגיד שהואיל ואין לנו מושג היכן בדיוק נמצאים השטחים הזערוריים של העותרים, אנו נתייחס לכל דרום היישוב כאל קרקע פרטית. היא הייתה יכולה להציל את החלק הצפוני של היישוב ולהעתיק לשם את המבנים של החלק הדרומי, אבל בחרה שלא לעשות כן. שני הדונמים הפכו לטיפת יוד מרוכזת במיוחד, שהכתימה את כל המים בקנקן. בכיר בפרקליטות אמר לי לאחרונה: למי שכתב את התשובה הזו לא היה שכל. השבתי לו: היה לו הרבה שכל, וגם לא מעט רוע לב.
את הפאול השלישי נתן בג"ץ, שקיבל את עמדת המדינה ההזויה כלשונה, והוציא פסק דין שבו לא הבחין בין דרום היישוב לצפונו. הנהגת המתנחלים נרדמה בשמירה, ורמת ההשפעה של הדרג הפוליטי על תשובות הפרקליטות הייתה נמוכה. כשנבחרי הציבור התעוררו סוף־סוף ניצת שיח נוקב עם אנשי הפרקליטות, והמדינה הודיעה שהיא תאכוף את פסק הדין, אך רק על החלקות שעליהן הייתה תביעה. בתגובה הגיש 'יש דין' בקשה לביזיון בית המשפט, ובעקבותיה הוציא השופט אשר גרוניס פסק דין נוסף שבו נכתב במפורש כי הפסק הקודם חל על כל היישוב. אז מי כאן נבות ומי כאן אחאב?
חוק ההסדרה הוא באמת ההזדמנות האחרונה למנוע עוול היסטורי. במחילה, הטענות שעולות נגדו הן בין מופרכות לתמוהות. הטענה הראשונה היא שלכנסת אין סמכות חקיקה באזור יהודה ושומרון, בהיותו שטח כבוש. את הטענה הזו הפריך נשיא אוניברסיטת תל־אביב לשעבר והמומחה למשפט בינלאומי, פרופ' יורם דינשטיין. "במידה שמוקנית לכובש סמכות חקיקה בשטחים המוחזקים, הסמכות מוקנית למדינה בתורת שכזאת ולא לאורגן כלשהו שלה", כתב במאמר שפרסם ב'עיוני משפט'. דינשטיין הראה כיצד המשפט הבינלאומי אדיש לחלוטין לטכניקה שבאמצעותה מחילים חוקים בשטח כבוש, ולכן אין הבדל בין צווי אלוף לחקיקה של הכנסת.
טענה שנייה היא שהחוק נוגד את המשפט הבינלאומי משום שהוא מתיר הפקעת קניין של אוכלוסייה ערבית לטובת אוכלוסייה ישראלית. גם זו טענה מוזרה, שכן הדין הבינלאומי מחייב את ישראל לדאוג לרווחת כלל האוכלוסייה ביו"ש, ישראלית וערבית כאחד. כלי ההפקעה הוא סמכות אינהרנטית לכל רשות שלטונית בעולם ובלעדיו לא היו נבנים כבישים, מחלפים, מבני ציבור ושכונות מגורים חדשות.
יתרה מכך: חוק ההסדרה תואם את מערכות הדינים שחלו באזורי יו"ש לפני שחרורם. סעיף 906 למג'לה הטורקית, וסעיף 10ב ל'חוק התסרוף' (ההחזקה והשימוש) הירדני, קובעים שבמקרה שבו אדם בנה ונטע במקרקעי הזולת בתום לב, אם ערך הבנייה עולה על ערך הקרקע, כופים על בעל הקרקע לקבל פיצוי כספי.
טענה נוספת היא שחוק ההסדרה פוגע בבג"ץ, משום שהוא פועל באופן רטרואקטיבי נגד פסק דין חלוט. גם טענה זו איננה מחזיקה מים, שכן המדינה לא מהססת לפעול במקרים אחרים נגד פסק דין חלוט, כמו למשל בתיקון לחוק שהתיר לממשלה לשחרר רוצחים בעסקת שליט, בניגוד לפסקי דין חלוטים שקבעו להם תקופות מאסר ממושכות.
הטענה החשובה ביותר נגד החוק היא שהוא נוגד את חוקי היסוד. נשים רגע בצד את הפרדוקס המשפטי, שכן אם אסור להחיל חקיקה ישראלית ביו"ש אזי גם חוקי היסוד לא חלים כאן. לגופו של עניין: חוק ההסדרה בא לאזן בין שני ערכים - 40 משפחות ו־200 ילדים שיושבים 20 שנה על הקרקע, מול שני עותרים שמחזיקים בפחות מחצי אחוז מהשטח ומעולם לא גרו במקום. האם מישהו באמת מאמין שבעלות על חצי אחוז משטח היישוב מצדיקה עקירה של כל היישוב בשם זכות יסוד כלשהי? אם כן, או שהוא לא מבין את תוכנם של חוקי היסוד, או שאמת המידה המוסרית שלו הושחתה כל כך עד שתמונת המציאות שלו התעוותה ללא תקנה.
אקו"ם