בלי רשות: הצעירים הפלסטינים רוצים סיפוח
לצעירים הפלסטינים נמאס מהרשות ומהעומד בראשה והם משתוקקים למנהיג אחר, אלא שגם בשאלת זהות המחליף הם מתקשים להסכים. מה הפתרון שהם מציעים? סיפוח לישראל
בשבועות האחרונים הזדמן לי לפגוש כמה פעמים צעירים פלסטינים לקראת ועידת פת"ח שאמורה להתכנס בשבוע הבא, כ"ט בנובמבר, במוקטעה שברמאללה. מדובר באנשים משכילים, לפני תואר או אחרי, מעורבים עד צוואר בפוליטיקה הפלסטינית, בענייני הרשות ובחיים הלאומיים. ניהלתי איתם שיחות פתוחות, לא מחייבות, לא לייחוס ולא לציטוט. הם הרגישו בנוח לומר את אשר על לבם. התרשמתי מהכנות, מכושר ההתבוננות וגם מהאומץ שלהם לדבר בחופשיות עם עיתונאי ישראלי, אף שרובם לא ביקרו כאן מעודם (אבל כמה מהם יודעים עברית, וזה מעניין). ההתפכחות שלהם מרשימה, אבל צריכה גם להדאיג, בעיקר אותנו.
את ועידת פת"ח אמור להוביל אבו־מאזן. קשה לי לאמוד את מידת הזלזול והבוז, שלא לומר השנאה, שהם רוחשים לו. מבחינת הדוברים אבו־מאזן הוא כישלון היסטורי, שלא הצליח להוביל את הפלסטינים לשום הישג אחרי שיאסר ערפאת הלך לעולמו, לפני 12 שנים בדיוק. הרשות הפלסטינית שאבו־מאזן מנהל, אומרים לי בני שיחי, היא רשות כושלת ומוכת אבטלה, תלויה עד צוואר בחסדי ישראל, האמריקנים והאירופים. מנגנוני הביטחון של הרשות נועדו רק לשרת את אבו־מאזן ואנשיו מצד אחד, ואת ישראל מהצד השני. שמות הגנאי שמדביקים הפלסטינים לרשות שלהם נעים בין "זרוע של המנהל האזרחי" שמסייעת לשמר את האפרטהייד שהם חווים היום, ועד "אגודת הכפרים" או אפילו "צד"ל ב'".
הרשות, אומרים לי הצעירים, סיימה את תפקידה והותירה את הציבור הפלסטיני בחוסר כול: אין מדינה פלסטינית, אין התקוממות נגד ישראל, אין בחירות חדשות, אין כלום. עכשיו הרשות מאבדת גם את הגב הרחב של הנשיא ברק אובמה, שמפנה את הכיסא לטובת אנשים שבנימין נתניהו עוד ייראה מתון לידם. על הדרך הצליחו מנגנוני הרשות להדביר גם את אינתיפאדת הסכינים. אנשי שיחי לא תומכים באינתיפאדה הזו שאין לה תכלית, אבל לא פחות מזה הם שונאים את המנגנונים. הם מספרים על המרדפים של השוטרים הפלסטינים אחרי נערים חשודים בבתי הספר. על עשרות אלפי פלסטינים שתלויים ברשות וחייבים לשמור עליה כדי להתקיים, לקבל משכורת כדי לשלם משכנתא. בתי אב רבים התגייסו כאיש אחד כדי לעצור את הסכינאים, שעלולים להרוס את חייהם ולא רק את שלנו.
באותה מידה ובאותה דרך, קובלים הפלסטינים, דיכאו אבו־מאזן ואנשיו את השמאל הפלסטיני, והיום אין משקל־נגד פוליטי לשלטון שלו. הם גם לא תולים תקוות רבות בוועידת פת"ח הקרובה. לטענתם, אבו־מאזן הוא עסקן מצוי, וכדי ליצור רוב מלאכותי בוועידה הוא דאג לצרף מאות צירים, בדיוק כמו שעושים ראשי מפלגת העבודה או הליכוד לדורותיהם אם הם מזהים בעיות שליטה לפני כינוס המוסדות. הם רוצים, שלא לומר משתוקקים, שאבו־מאזן ילך ולא יחזור, אבל יודעים שהוא מכשיר כיורש את בנו העשיר יאסר.
מי הם רוצים שיחליף אותו? כאן יש ויכוח. הם היו מעדיפים את מרואן ברגותי, אבל מיד נראה שגם הוא לא יהיה רלוונטי בקרוב, ולא מפני שהוא נדון לחמישה מאסרי עולם מצטברים.
הפלסטינים שפגשתי יודעים גם את מי הם לא רוצים. מוחמד דחלאן פופולרי בעיני רבים, אבל אצלם הוא נחשב אדם מושחת שחי בדובאי, עושה הון לביתו, שומר על קשר עין בלבד עם המאבק, ובעיקר - משרת אינטרסים זרים. גם הידידות של דחלאן עם מרטין שלאף, חברו הטוב של אביגדור ליברמן, מעוררת אצלם תחושת דחייה.
אל חמאס הם מתייחסים בדרך מעניינת. במשטר של חמאס בעזה הם רואים דיקטטורה לכל דבר, שגררה את הרצועה לסבל ולמלחמות מיותרות. בגדה מצב האוכלוסייה טוב יותר, וגם הדימוי שם כלפי חמאס שונה. הארגון נתפס בעיני הצעירים כמו מפעל צדקה לאומי גדול, שמסייע לחלשים. האהדה כלפי חמאס גוברת אצלם ככל שהרשות הפלסטינית השנואה מדכאת אותו, אבל הם לא רואים בו אלטרנטיבה לאבו־מאזן. זה לא.
אז מה הלאה? הצעירים הפלסטינים, וזה מה שחשוב בעיניי, מתחילים להסתגל למציאות שונה ולעתיד אחר. הם לא היו בישראל, כאמור, או שהסתננו אליה פעמים בודדות. אבל הם נחשפים מדי יום לעוצמה הטכנולוגית, להתפתחות התשתיות, ליתרונות הרפואיים ולקדמה הסוציאלית היחסית. הם רוצים להתחבר לכל אלה. באופן ישיר, דוך, בלי התיווך של הרשות שהם רואים בה חלק מהשלטון הישראלי, שרק גוזרת קופונים לעצמה ולמנגנון השחיתות ומשאירה אותם לצד הדרך. הם אומרים "למה שגם אנחנו לא נהיה חלק מהמדינה הזו, ישראל?" וגם: "כל הפתרונות ירדו לטמיון, אז בעצם מה רע במדינה אחת לכולם?"
הצעירים מדברים איתי בגלוי על המשך המאבק על הזהות הפלסטינית מתוך ישראל. הם מזכירים את השייח' ראאד סלאח שנמצא בכלא הישראלי, ואת חברי הכנסת אחמד טיבי וחנין זועבי. "מה, הם לא פטריוטים פלסטינים?" הם שואלים. בני שיחי משוכנעים כי אחרי שיסופחו לישראל, יחד עם שני מיליון תושבי עזה - המאבק שלהם יהיה קל בהרבה ובתנאים אזרחיים טובים ונוחים הרבה יותר. אולי רק אז המאבק הלאומי יתחיל להתנהל ברצינות.
קחו למשל את בעיית הפליטים. ריבונות ישראלית שתחול על השטחים לא תפתור את הבעיה, אלא רק תחריף אותה. הפלסטינים בני שיחי, תושבי השטחים, מדברים על חזרה למקומות שבהם גרו אבותיהם בעכו ובאשקלון. בנוסף, הם מדברים על המלחמה, על הרכוש שנלקח מהם ועל הפיצויים שמגיעים להם אחרי עשרות שנים של גזלת אדמות. את המאבקים הללו הם ינהלו כאזרחים ישראלים שווי זכויות, מתוך בתי המשפט במדינה החדשה שלהם, שהם למדו היטב את פסיקותיהם.
הפלסטינים מדברים איתי גם על מלחמה מתחדשת וחסרת פשרות על זכות השיבה. "ברגע שאני אזרח כמוך, וחצי מהאוכלוסייה היא פלסטינית, אין שום סיבה שלא אקבל את זכות השיבה לבני העם שלי", התריס בפניי אחד הדוברים. "להפך", הוא הוסיף, "לי יש יתרון על פני חוק השבות של היהודים. הם לא גרו כאן. אנחנו גרנו כאן. בית המשפט לא יכול להפלות בינינו, בין זכות לזכות".
אבל לפלסטינים יש גם מסר מרגיע לכאורה. המלחמות בסוריה ובעיראק הפיצו גם את הפלסטינים שם לכל מקום בעולם. ארבעה מיליוני פליטים הפכו למיליון. במחנה הפליטים ירמוכ היו 200 אלף פליטים פלסטינים, והיום יש רק עשירית מזה. "אל תדאג, רוב הפלסטינים לא ירצו לחזור לכאן. השד לא נורא כל כך", מנחמים אותי בחיוך בני הדור החדש בשטחים.
אגב, בעניין הנכבה. ביום רביעי, יום אחרי כינוס ועידת פת"ח, יקיים המשרד לשוויון חברתי כנס גדול בבנייני האומה לציון יום היציאה והגירוש של יהודי ערב ואיראן. שנים רבות אני כותב וטוען כי אילו ידעה ישראל לטפח ולאזכר את מורשת יהודי ערב, אפשר היה לבטל את הנרטיב של זכות השיבה של הפלסטינים, או לפחות להעמיד אותו בגזרה שווה מול האסונות שפקדו את מיליון היהודים שנטשו את מדינות ערב, לעתים חסרי כול, אחרי שהשאירו שם רכוש בעשרות או מאות מיליוני דולרים. הדוגמה המשפחתית שאני תורם: את בתיהם וחנויותיהם של בני המשפחה שלי בדמשק, שברחו במהלך השנים 1945־1946, תפסו פלסטינים שנמלטו מישראל. המפתח שלהם לא שווה יותר ממפתח הבית שהיה אצל סבתי עד יום מותה.
ביום שני, אחרי אחת השיחות עם הפלסטינים, הגעתי הביתה. הדלקתי את הרדיו ושמעתי את ח"כ בצלאל סמוטריץ' מדבר ברשת ב' על עמונה. סמוטריץ' טען כי הפלסטינים בעלי הקרקע לא יבואו לגור בעמונה עם בני משפחותיהם ולעבד שם את אדמותיהם, ולכן אין שום סיבה מעשית להרס ולפינוי ב־25 בדצמבר. אולי זה נכון לרגע זה, אבל אם סמוטריץ' וחבריו יממשו את החלום שלהם ויחילו את הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון, מה ימנע מהפלסטינים לבוא ולגור בעפרה, או בבית־אל או באפרת? הם הרי יהיו אזרחים שווים במדינה דמוקרטית, שבה שוק הדירות חופשי והזכות לחיות בכל מקום נטולת אפליה. איזה ערך או משמעות יהיו אז לבית היהודי? לא ככה?
אקו"ם