סערת הרב קרים: בג"ץ הפך למשטרת מחשבות רשמית
החלטת בג"ץ לעכב את מינויו של הרב אייל קרים לרבצ"ר הפכה את שופטיו לכמעט משטרת מחשבות רשמית. במקום לריב כל פעם מחדש בוועדה למינוי שופטים, צריך להחליף את השיטה
משטרת המחשבות המפורסמת של ג'ורג' אורוול שימשה פה עד השבוע כמטאפורה בעיקר. אנשי ימין דיברו וכתבו עליה במעין מחאה ספרותית נגד הצטמקות כושר ההכלה השמאלני של דעות אחרות. למרות כמה תקדימים מדאיגים, כמו כבילתו באזיקים של הרב יצחק שפירא ("תורת המלך") או שלילת פרס ישראל משמואל שניצר ז"ל, איש לא טען ברצינות שיש משטרת מחשבות במשרדי שלטון החוק. זו הייתה לשון הגזמה.אבל לא עוד. החלטת בג"ץ לעכב את מינויו של הרב אייל קרים כרבצ"ר הפכה את השופטים לכמעט משטרת מחשבות רשמית. הרי בעצם הם דרשו מהרב־הקצין לאוורר את מחשבותיו כתנאי להכתרתו.
נשיאת בית המשפט, מפכ"לית משטרת המחשבות, הורתה להגיש לה תצהיר מחייב – "לא מכתבים ולא הסברים" – מה הייתה עמדתו בעבר של קרים בסוגיית אונס שבויות ומה עמדתו היום. השופט ניל הנדל ביקש לדעת "מה הוא אומר באמת". כלומר, מה הרב חושב באמת. "אלה דברים מזעזעים", פסק עמיתם סלים ג'ובראן, כאילו אונס נשי אויב יפות תואר הוא מכת מדינה שבג"ץ מוכרח לתת עליה את דעתו כאן ועכשיו. כבדרך אגב נתן כבודו דרור לבורותו ("איפה זה נאמר בתורה?"), אך מה לנו כי נלין עליו אם גם הנדל נפל לבור החשדות המכוערים נגד קרים.

הרב אייל קרים. נדרש לאוורר את מחשבותיו כתנאי להכתרתו.
צילום: ליאור מזרחי
מאז הקמת צה"ל ועד עצם ימינו לא זכור מקרה אחד של אונס שבויות. לפני שנים אחדות אף פורסם "מחקר אקדמי" שטען כי חוסר העניין שחיילי צה"ל מגלים בשבויות ערביות הוא הוכחה לגזענותם ("גבולות הכיבוש – נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי פלסטיני", המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, 2008). לכן ברור שהעניין העצום שגילה בג"ץ באמירה עתיקה של הרב קרים בעניין אשת יפת תואר, לא נבעה מדאגה לשלומן של שבויות.
השופטים לא באמת חששו שכניסתו לתפקידו תגרור אחריה תופעה של תקיפת פלסטיניות המונית בידי גבאי הרבנות הצבאית. התעניינותם בהתבטאויותיו הייתה קריאת תיגר על עצם הנחות היסוד של השקפת עולמו התורנית. הם דרשו ממנו להצהיר שהתורה היא מסמך בלתי רלוונטי להוויות חיינו וצבאנו. הם גם באו איתו חשבון על סירובו לדקלם את המנטרות הליברליות על זכויות הקהילה הגאה. לכן השפילו אותו קשות, יומיים־שלושה בלבד לפני כניסתו המתוכננת לתפקיד, ובכך שוב ניכסו לעצמם סמכויות לא להם: ספק גדול אם בג"ץ אכן רשאי לכפות את שיקול דעתו שלו על שיקול דעת הרמטכ"ל, שכבר דרש וקיבל מהרב קרים הבהרות בעניין.

גלאון ורוזין בדיון בעניינו של הרב קרים. תהליכי האיזון של בג''ץ איטיים מדי, ובינתיים הוא מכלה פה כל חלקה טובה.
יונתן זינדל פלאש 90
קואליציה נדירה של רבנים לאומיים וחרדים גינתה את ההחלטה. פה ושם נרשמו גם גינויים של אנשי שמאל שנדהמו לנוכח תעלולי הכפייה התרבותית של בג"ץ. ספק גדול אם הביקורת הזו תיגע בו. בית המשפט העליון אטום לביקורת. זעקת נפגעיו אינה נוגעת בו. הוא משוכנע תמידית בצדקתו. כוחו העצום משחית את יכולת ההאזנה שלו לשאר העולם. לא בתוך עמו הוא יושב, אלא בתוך עצמו. אם אברהם אבינו יטיח בנאור את טענת "השופטת כל הארץ לא תעשה משפט?" – הנשיאה תזרוק אותו מכל המדרגות, כי בג"ץ הוא כבר מזמן גבוה מעל גבוה. לא רק הרשות המבצעת כפופה לו, גם הרשות המחוקקת. כנסת ישראל גונזת מראש חוקים שאולי לא ימצאו חן בעיניו.
מינוי שופטים חדשים בשנה הקרובה, לפי תוכניות המתאר של שרת המשפטים, לא יפתור את הבעיה. תהליכי האיזון של בג"ץ איטיים מדי, ובינתיים הוא מכלה פה כל חלקה טובה. כמעט מדי שבוע יוצאות מלפניו החלטות שמרתיחות את הימין ומענגות את השמאל. רוב ההחלטות הללו לא נובעות מקריאה עניינית של ספר החוקים, הן באות מהשקפת העולם הפרטית של היושבים בדין. שופטים ממחוזות אידיאולוגיים אחרים היו מגיעים בדרך כלל למסקנות אחרות.
ההומוגניות הדעתנית של ביהמ"ש העליון היא שורש תחושות הקיפוח המשפטי של חלק גדול בעם. רוב הציבור חש ששופטיו העליונים עושקים את ההכרעות הדמוקרטיות שלו. באופן פרדוקסלי הוא בוטח יותר בצדקת החלטותיהם של שופטי שלום מאשר בהגינות של ערכאת השיפוט העליונה בארץ. דעתו עליה תשתפר רק אם נלך בדרכי מדינות מתוקנות (כמו ארה"ב, בריטניה, ניו־זילנד או קנדה) ונרחיב את השפעת הפוליטיקאים בוועדה למינוי שופטים.
כיוון שהשופטים מערבבים פסיקה בפוליטיקה, אין מנוס מעירוב פוליטיקה בוועדות הקבלה של השופטים. זו הדרך היעילה ביותר לריסון משטרת המחשבות שבפאתי גן הוורדים. במקום להתקוטט מדי כמה חודשים על מינוי שופט כזה או אחר, רצוי להחליף את כל השיטה ולהגדיל דרמטית את השפעת הכנסת על הרכב השופטים. יש שופטים בירושלים, אבל יש גם כנסת וממשלה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg