הפיכחון של טרמאפ: באמת, להספיד את קסטרו?
יכולתו של יזם להפוך חזון למציאות מבטאת את רוח האדם לא פחות ממשורר גבה־לשון. טראמפ איש העסקים מבין את המציאות טוב יותר מהליברלים ההוזים, שמלבינים את פשעיהם של רודנים
במהלך הבחירות לנשיאות נשאל דונלד טראמפ בריאיון רדיו מהו המשפט התנ"כי החביב עליו. המועמד הרפובליקני השיב: "עין תחת עין". זה שעשע אותי משום שמחד גיסא זה היה כל כך צפוי, כל כך טראמפ, ועם זאת מפתיע ואפילו עמוק. תכף תבינו למה. אגב, אם אני הייתי נשאל מה המשפט החביב עליי בתנ"ך הייתי הולך על "אהיה אשר אהיה", אבל אני לא דונלד טראמפ ואותי לא שאלו.
מאוחר יותר הרהרתי בתשובתו ומצאתי אותה מגדירה באופן ממצה את התפיסה השמרנית. לדעתי, תפיסת "עין תחת עין" היא מעבר לפרשנות המידית של ענישה, ויש בה ביטוי לתפיסה של שכר ועונש כללי. ביטוי מוקדם ופואטי למשוואה הבסיסית של תורת המשחקים. 'ייתנו - יקבלו, לא ייתנו - לא יקבלו'. דונלד טראמפ מגלם הרבה מעבר לדונלד טראמפ. ניצחונו בבחירות הוא נ"צ היסטורית. נושאת המטוסים של המחשבה המערבית משנה כיוון. השריף חוזר לעיירה.
טראמפ מחזיר את המושג הישן והבריא של שכר ועונש בתוך עולם הובסיאני שבו אדם לאדם זאב. כי כפי שנאמר לנו בספר בראשית, יצר לב האדם רע מנעוריו. המחשבה השמרנית היא זהירה, ספקנית לגבי תפיסות אוטופיות של המציאות. בניגוד ליריבתה הליברלית, השמרנים מקבלים באומץ את המציאות. האדם אינו שואף רק לטוב.
השבוע, עם מותו של רודן קובה פידל קסטרו, נחשפה שוב נקודת העיוורון של השמאל הליברלי. הספדים מופרכים על אדם ששלח הומוסקסואלים למחנות ריכוז, הוציא להורג עשרות אלפי מתנגדי משטר וכלא את אזרחי קובה באי שהפך לבית סוהר.
העובדה שדמות סדיסטית כמו צ'ה גווארה מתנוססת על חולצות טריקו של צעירים מערביים מפונקי שפע, מעידה בעיקר על בורות ורומנטיזציה של אלימות כשהיא באה מהצד הנכון. אבל כשנשיא ארה"ב או ראש ממשלת קנדה האידיוט טרודו, ילדי תפנוקים שחיו כל חייהם בחברה מערבית שבעה, מלבינים את פשעי המשטר הקובני, זה מטריד יותר מבורות. זה מסוכן.
האתוס האמריקני מעולם לא היה חברה רב־תרבותית שעיקר עיסוקה הוא שאלת בתי השימוש של טרנסקסואלים, אלא חברה שהבטיחה להעניק חירות, חופש דיבור, חופש תנועה וחופש קניין.
קראתי פה ושם מי שכבר מספיד את הכלכלה האמריקנית בעידן טראמפ. אני מציע לחכות. טראמפ הוא יזם בנשמתו. היו לו נפילות, אבל הצלחותיו גדולות מהן. אני לא שותף לשנאת עשירים. בעיניי, יזמים ואנשי עסקים מצליחים מבטאים את רוח האדם ואת היצירתיות שלו לא פחות ממשוררים ואמנים. היכולת של אדם להנדס את המציאות לטובתו, להעז, לנצל הזדמנויות ולהביא לסנכרון הנתונים לתועלתו, מעידה לא רק על שכל ישר, אינטואיציה טובה ואומץ, אלא גם על דמיון יוצר וחזון. חִשבו על אנשים כמו סטיב ג'ובס, סטף ורטהיימר או דונלד טראמפ. יכולתם לתרגם חלום למציאות בת־קיימא, להפוך רוח לחומר, אינה פחותה מכישרונם של וויטמן, המינגוויי או קפקא לברוא מהחומר רוח על ידי תיאור, דימוי, תובנה.
דומני שהנטייה של אנשי רוח לזלזל בהישגי החומר אינה רק תולדה של התנשאות אינטלקטואלית אלא גם של קנאה. באופן אישי, לפחות מבחינת הרצון, הייתי רוצה להיות יזם. היכולת לוקה מעט בחסר. למרבה הצער לא הגעתי למיליון הראשון בגיל 30 וגם לא בגיל 40, אבל לקוות מותר. בתיאוריה אני מעולה, אבל במעשה אני יותר בכיוון של הגברת ההיא שבטסט החמישי שלה דרסה את הטסטר שיצא לבדוק אם היא עשתה פנצ'ר.
וכעת לישראל, ויש קשר לטקסט הקודם. אם ניקח לדוגמה את השרפות הגדולות, כלומר את ההצתות - שעצם הזכרת השם המפורש "טרור ערבי" בהקשרן הצית כאן ויכוחים אדירים על גזענות, הסתה ותועפות התחנפות והתפעמות מהעובדה שערבים ופלסטינים סייעו בכיבוי - השיח המגוחך על ההצתות והניסיון ההרואי כמעט להימנע מאמירת אמת מפורשת, הציף את כל הרעות החולות של הליברליזם.
הסבר קצר משנות השישים של המאה העשרים: השמאל המערבי - קרי פרופסורים מחוגי רוח וחברה באוניברסיטאות מערביות ותלמידיהם, סטודנטים בני טובים שעברו אינדוקטרינציה מרקסיסטית - נטש את הסובייקט הוותיק של המהפכה המיוחלת, כלומר את מעמד הפועלים המערבי, והחליף אותו בעולם השלישי, הסובייקט המדוכא, המדוכא המוחלט, המושלם באומללותו והצודק תמיד. נולדה אז גישה ששילבה את 'הפרא האציל' של רוסו, התיאוריה האוריינטליסטית של אדוארד סעיד והנרטיב של מיכל הקטנה. תפיסה רומנטית אינפנטילית של 'אני דפוק משמע אני צודק'. גישה שרק מבצרת את הפיגור התרבותי, הסביבתי והכלכלי של העולם השלישי.
הדים לגישה הזו תמצאו כמעט בכל ריאיון רדיו או טלוויזיה ישראליים, כשהמגיש היהודי מדבר אל המרואיין הערבי כאל מפגר, בשיח פטרנליסטי ומתחנף. שיח שלא רק מעורר גועל בשומעיו, אלא גם מעיד על גזענות. מי שלא דורש מאזרחים ערבים ישראלים את מה שהוא דורש מיהודים, הוא גזען. העובדה שערביי ישראל וכבאיות פלסטיניות סייעו בכיבוי השריפות אינה נס נשגב הראוי להתפעמות, אלא התנהגות נורמלית ורצויה של אזרחים נורמטיביים, ויש להכיר להם תודה בדיוק כמו לכל אזרחי ישראל שסייעו.
ונסיים בקטנה על אהוד ברק ואירוניה צולעת. בנאום שנשא ברק באירוע השקת ספרו של אלוף (במיל') שלמה גזית, הוא קבע כי "הדיבוק הלאומני של נתניהו ומנהיגי הימין הוא האיום המרכזי על ישראל".
ברק התייחס בנאומו גם לגל השריפות בשבוע האחרון ואמר כי נתניהו והשרים ניצלו אותו כדי להסית נגד האוכלוסייה הערבית. ברק מאוד מודאג מהבחירה של העם, בחירה מובהקת. על מנהיגי הימין אמר: "הפחד מעוור את העין ומשתק את חירות המחשבה. הם מסתכלים ורואים איומים קיומיים יוצרי חרדה, משתקים ומקרבנים. הרגש הלאומי נסחף בתודעתם אל ייחוד הדם שבעורקינו".
ברק נאם באירוע לכבוד שלמה גזית, שזכור לי היטב מהתבטאותו "הדתיים מכניסים פוליטיזציה לצבא. הכיפות הסרוגות עבורי הן כמו צלב קרס על השרוול של החיילים הנאצים". השוואה נואלת. אבל אז מצאתי משהו מעניין יותר. בתקופת ממשלת ברק (שהייתה קצרה וטוב שכך), בשנת 2001, הציע גזית בכנס של המועצה הציונית מטעם הסוכנות היהודית להקים בישראל "משטר חירום לא דמוקרטי", משום ש"הסכנה הדמוגרפית היא החמורה ביותר ויש לשמור על הרוב היהודי במדינה". על פי גזית מודל 2001, החבר של ברק מ"הדיבוק הלאומני" שפוגע בדמוקרטיה, ישראל היא "אומה סופנית שזקוקה לדיקטטורה של כמה שנים". בין היתר הציע החבר של ברק לפנות את כל ההתנחלויות ולהגביל את היילודה במגזר הערבי. "אם לא נתעשת בנושא זה, בתוך דור או לכל היותר שני דורות, מדינת ישראל תחדל להתקיים כמדינה יהודית־ציונית". בהחלט דיבוק לאומני.
אקו"ם