ראשי » חדשות » דעות

קראתם לי רחל, לי ולעוד אלף כמותי

תמיד רציתי להיות תמר אבני. במקום זה נתקעתי עם שם פרטי נדוש ושני שמות משפחה שמעלים חשש כבד לחברות בארגון דאעש

זו השנה השנייה שבה אני מוזמנת בפייסבוק לאירוע ייחודי מסוגו - "קוראים לי רחל", מפגש רחלות מיוחד סביב יום פטירת רחל אמנו. לא יודעת למה לא באתי, דווקא יכול היה להיות נחמד לפגוש אחיות לצרה שנושאות על כתפן את אחד השמות הכי נפוצים וחסרי ייחודיות בחברה הישראלית, או כמו שאמרה לי פעם איזו אחינועם יימח שמה - רחל מלק זה שם של זקנות שקוראים להן בכריזה במרפאת רנטגן בקופת חולים.

ולחשוב שבכלל היו אמורים לקרוא לי הדר, שם שאמי חלמה עוד כשהייתה בת עשרה ונשבעה להעניק אותו לבת הראשונה שתיוולד לה. נולד בן ראשון, בא אבא שלי וביקש לקרוא לו על שם אחיו שנפל במלחמה. הגיע בן שני - נזכר באבא שלו שנפטר בגיל חמישים. הגעתי אני, ההדר כבר היה כתוב על הפתק, ואז הגיע משום מקום הסבא מהצד השני וזעק: חלאס, נגמרו המתים במשפחה שלכם. עכשיו תור המתים שלנו.

וכך נתקעתי עם השם הנדוש רחלי, על שמה של אמו של סבי שכמובן הייתה צדיקה וגומלת חסדים, מידע שטרחו לציין בפניי בכל פעם שהוכחתי שהגנים לא עברו בירושה.
 
לא פשוט לגדול עם שם כזה בבני־ברק, שעה שכל אמא שיוצאת למרפסת לצרוח על הבת שלה שתעוף הביתה גורמת ל־15 ילדות ברחוב להסתובב. מאז ומתמיד הייתי מוקפת ברחליות, נטולת ייחוד ונדושה כמו כלב על הדשבורד במכונית של ערס. בשם הדר זכתה אחותי שנולדה שלוש שנים לאחר מכן, וכנקמה הדבקתי לה את השם "תות" (כי זה מה שראיתי במקרר באותו רגע) והוא הולך איתה עד היום.

מילא אם אלוהים היה מפרגן קצת בשם המשפחה, אבל גם זה לא. במשך רוב ימי ילדותי כוניתי על ידי חברותיי "מלק", וכשרצו להקניט אותי זה הפך ל"עמלק". עד כדי כך השתלט הפחד מהדמיון הפונטי לאויב האומה היהודית, שאף אחד מבני משפחתי לא נתן לילדים שלו שמות שמתחילים באות ע', כדי שבתמונת המחזור לא ייכתב מתחת ע. מלק.

מעולם לא התחברתי לשם שלי. תמיד חלמתי להיות איזו תמר אבני, ובמשך רוב ימי נעוריי בניתי על נסיך החלומות שיגאל אותי מהקללה המשפחתית. חלמתי על איזה רועי גפן או שחר מנצור, בסוף הגיע יוסי בודה.

הומור מעניין יש לו לאלוהים, משום שגם מלק וגם בודה הם שני שמות משפחה שאתה שומע ואין לך מושג מאיפה הגיע אותו אדם. האם היא מרוקאית? הודית? האם היא בכלל יהודייה? חיפוש מהיר בפייסבוק העלה שרוב האנשים שחולקים איתי את אותו השם הם פקיסטנים עם חשש כבד לחברות בארגון דאעש. אי לכך ובהתאם לזאת, כשנולדו ילדיי היה לי ברור שאני חייבת להעניק להם שמות כה ייחודיים שאיש לא יעז להיזכר בכלל בשם המשפחה שלהם, ובאמת הצלחתי בכך: ראם, נבו וגם איה הם יחידי שם בכל השכבה. האופוריה כמובן התנפצה כששמעתי את חבריו של בני צועקים לו במגרש "בודה, תמסור!", והבנתי שהפעם הבאה שבה ייזכרו בשמו הפרטי תהיה כשיקבלו את ההזמנה שלו לחתונה.

גם בודה וגם מלק הם שמות ממוצא אוסטרו־הונגרי שמקום הולדתם לא לגמרי נודע. בודה ככל הנראה מגיע מבודפשט, עיר הבירה ההונגרית שבעבר חולקה לאזורים בודה ופשט. מלק היא עיירה אוסטרית על גדות נהר הדנובה, ועל קיומה גיליתי רק לאחרונה בעזרת חבר שטייל שם במקרה. בהנחה שבאמת באנו משם, קצת מוזר לחשוב שסבות סבותיי בחרו לאמץ דווקא את שמות המקומות שמהם ברחו בגלל האנטישמיות. אין לי אלא להניח שהנצחת הסבל כנראה מושרשת בנו היטב כיהודים.

בכלל, יש משהו אכזרי בכל העניין הזה של חלוקת שמות. קצת משונה שדווקא הכינוי שלנו, שאותו אנו נושאים במשך כל ימי חיינו, נבחר על ידי אחרים. ובכל זאת, רק מעטים מאיתנו סרים למשרד הפנים ומחליפים אותו. עוד זכור לי סרטה הדוקומנטרי של סיגלית ארדיטי, המתאר את הדרך שהיא עוברת בניסיון לעשות שולם עם שמה הפרטי שאיתו יש לה אישיו עוד מהצבא. אצלי השולם הזה התרחש במשרדי הרישום בבר־אילן, כשנדרשתי לבחור איזה שם לאמץ בלימודי התואר - רחלי מלק או רחלי בודה. "למה לא שניהם?" הציעה הפקידה. "מי יסתכל על קורות חיים של בחורה שקוראים לה רחלי מלק־בודה?" עניתי בחזרה. "אני לא יודעת מי יסתכל", היא ענתה בחיוך, "אבל השילוב הזה כל כך הזוי, שאם יום אחד תכתבי בעיתון, תהיי בטוחה שיזכרו אותך".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

רחלי מלק-בודה

כתבת בכירה ובעלת טור במקור ראשון

לכל הטורים של רחלי מלק-בודה