זמן לעלות מדרגה ביחסי יהודים-ערבים בישראל
חובה להימנע מהכללות כלפי הציבור הערבי בעקבות ההצתות בשבוע שעבר, אבל באותה מידה יש לדרוש חשבון נפש מהנהגתו, המשרה רוח רעה ביחסיה עם היהודים בישראל
גלי השרפות בשבוע שעבר, ובמיוחד אלה מהן שנגרמו מהצתות, מאיימים להוות עוד אירוע מכונן ביחסים הרגישים ממילא בין יהודים וערבים בישראל. הממסד - ובכלל זה התקשורת הממוסדת - משתדל אמנם לטשטש את העימות הפוטנציאלי ולעבור הלאה, אבל התבוננות קלה בטקסטים ברשתות החברתיות מלמדת שהמשקעים בהחלט נותרו כאן. אירועי השנים האחרונות בעולם כבר הוכיחו שהרשתות מנבאות טוב יותר מן התקשורת הממוסדת את התהליכים הצפויים בחברה.
איכשהו, אפילו יותר מפיגועים המכוונים ישירות נגד בני אדם, ההצתות נותנות תחושה של מאבק כולל וגורף בין שתי אוכלוסיות, שבו האדמה עצמה – ולא רק חיי האנשים שעליה – היא שדה הקרב. תחושה זו מביאה גם לאמירות נוקבות וצודקות מהסוג שניסחה אורלי גולדקלנג בשבוע שעבר, ושחזרו גם בדבריו של שר החינוך נפתלי בנט ורבים אחרים: מי ששורף את הארץ מעיד על עצמו שאינו מרגיש שייכות אמיתית אליה. יש רק הסתייגות אחת - האמירות הללו צודקות כל עוד הן מתייחסות ישירות למציתים, ולא לכלל הציבור שמתוכו יצאו.
את התחושה הזו של מאבק כולל בין שתי אוכלוסיות, מאבק על סכום אפס, צריך להשתדל לפרק. לצורך כך אין להשתמש בשקרים, כי האמת הנוקבת היא ששתי האוכלוסיות כנראה היו מעדיפות לחיות כאן האחת ללא השנייה. עם זאת, דרוש כאן פירוק המתייחס למלוא המורכבות של היחסים בין האוכלוסיות.
צריך להיזהר מהכללות כלפי כלל ערביי ישראל כשם שצריך להיזהר מהכללות כלפי אנשי ימין.
צילום: חופי עמוס
אכן, כנראה שתי הקבוצות היו מעדיפות לחיות כאן לבדן, אבל בהינתן המציאות שבה הן חיות יחד יש רבים בקרבן שמעוניינים לחיות בטוב זה עם זה בדו-קיום מכבד, ובהחלט לא כזה ממין "סוס ורוכבו". הזמנות האירוח והצעות הסיוע של אזרחים ערבים רבים לשכניהם היהודים הן עדות לרצון הזה לא פחות משההצתות הן ראיה לקיומם של חורשי הרעה והשנאה.
צריך להיזהר מהכללות כלפי כלל ערביי ישראל כשם שצריך להיזהר מהכללות כלפי אנשי ימין, מתנחלים, בני הציונות הדתית, חרדים ושאר אנשי מגזרים אחרים. אבל באותה מידה אסור גם להימנע מתביעת חשבון נפש מההנהגה הפוליטית והציבורית של ערביי ישראל על הרוח הרעה שהיא משרה ביחסים בין האוכלוסיות, בדיוק כשם שנתבעים מנהיגי הימין או הציונות הדתית לחשבון נפש כשיחידים מקרב המגזרים הללו מבצעים מעשי אלימות אידיאולוגית.
כשהמנהיגות הערבית לגווניה רודפת ומחרימה צעירים ערבים המעוניינים בשירות אזרחי, ואפילו אם מדובר בשירות בתוך היישובים הערביים עצמם, היא מעידה על עצמה שאינה רואה בישראל את מדינתה. אמנם גם אם כך הדבר, מחויבת עדיין המדינה משפטית להחיל על האזרחים הערבים את כלל זכויות האזרח היסודיות, אלא שבמצב הזה לא יוכלו מנהיגי ערביי ישראל להלין אלא על עצמם על שמבחינה ציבורית וחברתית רחבה הרוב היהודי בארץ לא יראה בציבור הערבי חלק אינטגרלי מהחברה.
הגיע הזמן לעלות מדרגה ביחסי יהודים-ערבים בישראל. השוויון המשפטי בין כל התושבים צריך להיות תנאי הכרחי ודרגת המינימום, אבל בהחלט אינו יכול להיות תנאי מספיק. ישראל תמשיך להיות מדינת הלאום של כלל בני העם היהודי, אבל לצד זאת היא מוכרחה לספק לכלל אזרחיה תחושת שותפות, ולא רק שוויון זכויות משפטי. לשם כך עליה לבנות לאזרחות המשותפת מעמד משמעותי וליצור לה טקסים וסמלים, כפי שסמלים וטקסים מבטאים באופן שוטף את הזהות היהודית של המדינה.
אבל כדי שהשינוי הזה יוכל להתרחש, גם הציבור הערבי צריך לשתף איתו פעולה, והוא אף צריך לשדר תחושת שותפות ואחריות לעתיד המדינה. זה בסדר שהציבור הערבי יתבע שסמלי המדינה יבטאו גם אותו – כך למשל, ברוח הצעתו של חבר הכנסת לשעבר מוחמד ברכה לשנות את המנון המדינה מ'התקווה', על אופיו היהודי המודגש, ל'אני מאמין (שיר עברי)' של שאול טשרניחובסקי – הידוע גם במילותיו הראשונות, "שחקי, שחקי" - שיש לו אופי אוניברסלי יותר.
זה אפילו בסדר שהציבור הערבי גם יבהיר שבמצב הנוכחי הוא אינו יכול לחוש הזדהות עם סמלי המדינה. אדרבה, אמירות כאלה דווקא מבטאות רצון בשילוב אמיתי. אבל זה מאוד לא בסדר שההנהגה הערבית תמשיך להתנגד בחריפות לשילוב הציבור שלה בשירות אזרחי. מדי פעם נאמר לנו שיש פער בעניין זה בין ההנהגה והציבור הערבי הרחב, אבל אם זה נכון - דבר אינו מונע מהציבור הרחב לבחור לעצמו הנהגה שאכן תבטא רצון גדול יותר בשילוב.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם