החטא ועונשו: מאוכזבים מפסק הדין של דנקנר?
פסקי הדין בעניין דנקנר ובפרשת הולילנד, לא צריכים לדכא את רוחנו. ההיפך. כאשר הרשות השופטת מטילה עוגן כבד בנהר השחיתות, היא מייצרת אמירה. לא עוד "הלוואה של 15 מיליון שקל" מכספי ציבור. אלא הליך תקין ושקוף, בייחוד בשוק ההון
על העיתונות הכלכלית עבר שבוע דשן ומלא עניין. סוף כל סוף, ניתן אתמול (ב') גזר דינו של האיש שהיה בעבר החזק במשק, נוחי דנקנר. כל עיתון, אתר אינטרנט וערוץ רדיו, דיווחו בחדווה על ההיסטריה סביב העונש שיוטל על דנקנר, בפרשת הרצת מניות קונצרן IDB.הכותרות זועקות. "שנתיים מאסר לטייקון ששלט במשק". כל כותרת נבחרה בקפידה, כנלחמת להיות המתוחכמת ביותר, השנונה ביותר, כמעט כמו מושא הסיקור עצמו. דנקנר, אשר הורשע בחודש יולי האחרון, בהרצת מניות IDB ובשורה של עבירות תרמית בניירות ערך, שאותן ביצע עם שותפו איתי שטרום, במסגרת מה שכונה "הנפקת החברים" בשנת 2012, נשלח אל מאחורי סורג ובריח. שנתיים מאסר בפועל, ומאסר של שנה על תנאי. זה לא בדיוק "החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי, אלא כמעט. בערך.
נוחי דנקנר ביציאה מבית המשפט. החטא ועונשו.
צילום: גדעון מרקוביץ
רוחו של דנקנר והשפעתו על המשק הישראלי לא נולדו בחטא. הוא נולד למשפחת דנקנר האמידה והמפורסמת, שמעבר לדם הסמיך, זרמו בעורקיה חושי העסקים והמסחר. בדלת מסתובבת אחרת, דנקנר היה יכול למצוא עצמו כעו"ד, המייצג נאשמים כמוהו. בתחילת דרכו למד מדעי המדינה ומשפטים, עשה התמחות, ואף הקים משרד עו"ד. אך העסקים. העסקים, חביבי, זה מה שעניין אותו.
מהר מאוד הבין את הקודים של עולם העסקים והמשק הישראלי. הוא למד את שיטת השיווק, כיצד לקנות מניות אך בעיקר כיצד לקנות אנשים. המילה הנכונה, המבט האמין, הנעורים האינסופיים, כל אלה שיחקו לטובתו.
בידיים בטוחות הוא בנה את שליטתו בקונצרן IDB שהיא אחת מהקבוצות הפעילות והמעורבות ביותר במשק הישראלי. קבוצה זו בנויה כפירמידה, הכוללת חברות רבות. פירמידה, שבה דנקנר היה הקדקוד שלה. אך גם הפירמידה הזו, לא השביעה את תאבונו. הרצון למנף את עסקיו עוד ועוד, הובילוהו להלוות מיליארדי שקלים הן מהבנקים והן מהציבור דרך בתי ההשקעות המחזיקים בחסכונותיו, עד שבשלב מסוים החלו להיווצר גירעונות במיליוני שקלים, סדקים שהחלו להופיע במגדל היוקרה שבנה. הרצת המניות (פעילות מסחר תרמיתית, ס"כ) הייתה כנראה עוד שלב, בדרך לפסגה, עוד מאמץ אחרון, עוד ניסיון סחיטת מטלית אמון הציבור. למה? כי זה היה מותר ונגיש.
באחד הדיונים בשלבי ההוכחות בתיק העצום, ש"בותר" לעשרות תיקים שחורים ועבים, בעת שמיעת עדויות הצדדים, בלטה במיוחד עדותה של ניצה זעפרני, מנהלת מחלקת מסחר שוק ושוק ההון של הבנק הבינלאומי בתל-אביב. באולם, שהיה מלא עד אפס מקום בעשרות עיתונאים, עורכי-דין, יח"צנים ובני משפחתו של דנקנר, ניצבה זעפרני על דוכן העדים והעידה. גופה היה צנום, ואת קולה בקושי היה אפשר לשמוע מרוב הרעש. בין לבין העדות, נשמעו הקלטות של שיחות הטלפון שבוצעו לקראת הנפקת המניות הגדולה. ברקע נשמע שטרום, המורשע השני, אשר התקשר אליה וביקש שתשחרר לו "הלוואה" של "15 מיליון שקלים ל-5-6 ימי עסקים". כן שמעתם נכון את הסכום. "וואי, וואי לא נראה לי", השיבה זעפרני. "לא חושבת שמישהו יאשר את זה. זה לא משהו שאני יכולה לחיות איתו".
זעפרני העידה כי בהמשך, לאחר שמנהל הבנק התערב, הסכום שוחרר. לדבריה, זה קרה לאחר התערבות דנקנר. ככה זה, כל האמצעים כשרים כנראה. זה לא שמישהו נכנס לבנק, וביצע עבירה פלילית של שוד ואלימות ולקח את הכספים. זו סך-הכול הייתה אמורה להיות הלוואה. הלוואה מהציבור. מהכיס של השכנה, מהכיס של הירקן, של המנקה. זעפרני הייתה למעשה משוכת אמון הציבור האחרון, צנום, שקולו בקושי נשמע בכל הפרשה הזו. קול שעכשיו מרגיש שיש לו ביטוי.
אז דנקנר נשלח לכלא, כן. הוא ושותפו לפשע. אז הציבור המתין. למזלו לא הרבה זמן. לזכותו של השופט שניצח על ניהול התיק, חאלד כבוב, מבית המשפט המחוזי בת"א, ייאמר כי ההתנהלות הייתה יחסית זריזה. גם כאן, בדומה לפרשת הולילנד, פסקי הדין היו עמוסים באמירות רוויות משטמה נגד השחיתות. פסקי-הדין הללו, בעניין דנקנר (שיש שיגידו שביהמ"ש הקל עליו בשל "התנהגות חברתית ראויה") ובעניין הולילנד, לא צריכים לדכא את רוחנו. ההיפך. כאשר הרשות השופטת מטילה עוגן כבד בנהר השחיתות, היא מייצרת איזו אמירה. לא עוד "הלוואה של 15 מיליון שקל" מכספי ציבור. אלא הליך תקין ושקוף, בייחוד בשוק ההון, אחרת? אחרת שלילת חירות והוקעה ציבורית מעיסוק דומה או אחר. החטא ועונשו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם