"בועת דור ה-y": תל אביב היא לא חזות הכל
הצעירים מאשדוד, טבריה או באר שבע, לא ממש רואים את השתקפות פניהם במחקרים האנתרופולוגיים על דור ה-y. אם רוצים להבין היטב את הבעיות של צעירים בישראל היום ולייצר פתרונות שטובים לכולם, אנחנו חייבים להסתכל על התמונה הגדולה יותר
״דור ה-y״. כבר כמה שנים שההגדרה הזו חולפת על פני, אמורה לספק איזה הסבר למאפיינים שלי ושל חברי ילידי שנות ה-80, ובכל זאת תמיד הרגשתי שכל פעם שמתארים את הדור הזה, מדברים על אנשים אחרים.המחקרים מדברים על דור עצלן, שקוע בעצמו, מחליף עבודות לעיתים קרובות, גר בשכירות ומקים משפחה בגיל מאוחר. את חוסר המחויבות הכללית מגבה שוק עבודה ״גמיש״, ושוק נדל״ן בלתי אפשרי. בעוד דור ההורים שלנו התחתנו בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, רכשו דירה מיד לאחר מכן, עבדו בעבודה אחת עיקרית ממנה יצאו בסוף לפנסיה, הסיכוי של בן דור ה-y למסלול חיים שכזה הוא לא גבוה במיוחד, גם אם הוא ממש היה רוצה.
הביקורת המרכזית על האפיון של דור ה-y ככזה טוענת שהמאפיינים הללו נכונים בעיקר לשכבה מצומצמת של צעירים מהמרכז. זו הייתה הביקורת גם על מחאת 2011, שללא ספק ניתן בדיעבד לאפיין כמחאת דור ה-y. הצעירים מאשדוד, טבריה או באר שבע, לא ממש הגיעו בהמוניהם להפגנות ברוטשילד, ולמען האמת גם לא ממש רואים את השתקפות פניהם במחקרים האנתרופולוגיים על דור ה-y.
אז נכון, גם אני גדלתי לצד האינטרנט ולמדתי לתקשר עם בני אדם בצ׳אט כבר בגיל 13 (icq, זוכרים?). גם אני מוציא יותר מדי כסף על אוכל בחוץ ונסיעות לחו״ל, וגם לי אין שמץ של מושג לגבי הפנסיה שלי. ובכל זאת, משהו בתיאור הזה של הדור שלי כחבורת רווקים מפונקים שמרוכזים בעצמם לא ממש מתחבר למה שאני רואה שסביבי.
נתחיל עם נושא הדיור. השיח על דור ה-y מתאר צעירים שכבר אפילו לא שואפים לרכוש דירה, כמו שעשו הוריהם בגילם. הם מתחתנים מאוחר (אם בכלל) ומעוניינים לגור במרכזים אורבניים בלבד, כך שהסיכוי שיצליחו לרכוש דירה כזו קרוב לסיכוי שיזכו בדירה כזו בירושה מסבתא ז״ל - וזו פריבילגיה ששמורה למעטים מבינינו.
אז חבר׳ה, הפתעה: מחוץ למרכז תל אביב המצב שונה לגמרי. מחירי דיור זולים יותר וחתונה מוקדמת יותר גורמת לצעירים רבים להיכנס מהר מאוד למסלול של עבודה-ילדים-משכנתה. ולגבי מעבר למרכז? עוד הפתעה: צעירים רבים כבר מזמן לא רואים בשינקין פינת אלנבי את משאת נפשם, והם מעדיפים את אורח החיים הפרברי, עם רכב צמוד ואמא בקריאה מהירה - מישהו הרי צריך לעזור להוציא את הילדים מהצהרון, לא?
אקדמיה. מדברים על דור ה-y כדור שזנח את האקדמיה, או שבמקרה הטוב עושה תואר ב״מדעי הרוח והצלצולים״. כאן אני חוזר 7 שנים אחורה, לימים בהם בחרתי ללמוד משפטים. את הבחירה המושכלת (?) עשיתי לאחר שעבדתי כטבח במסעדה שבה שני הברמנים היו בוגרי תואר שני (פלוס תזה!) בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.
מהר מאוד זנחתי את שאיפתי ללמוד את כתביו של פייר בורדיה, ונרשמתי למכללה למשפטים, תוך שאני ממלא את אחת ממצוות הורי ״תלמד משהו פרקטי!״. יחד איתי למדו רוב מוחלט של צעירים שאפשר להגדיר כ״דור ראשון להשכלה גבוהה״. הם עשו כל בוקר את הדרך מרחבי הארץ, שילמו 30 אלף שקלים לשנה, וכל זה כדי שבסופו של התואר יאשימו אותם בהצפת מקצוע עריכת הדין. הסטודנטים שלמדו איתי, ובעיקר ההורים שלהם, היו מוכנים להשקיע הרבה מאוד כסף וזמן בשביל להשיג את התואר. לצדי למדו חבר׳ה הישגיים, שאפתנים, עובדים קשה. חלק גדול מהם נשארו לגור אצל ההורים ושואפים לעבודה קבועה ומסודרת - הפוך מההגדרות המקובלות של דור ה-y.
אז האם החיים שלנו תותים? בגדול כן, אבל גם ממש לא. לצעירים שמחוץ לסטריאוטיפ המוכר של דור ה-y יש בעיות אחרות לגמרי: מחסור בתעסוקה, שמרוכזת כמעט רק במרכז, מחירי דיור גואים (נסו למצוא דירה באשדוד היום), השכלה גבוהה יקרה משמעותית במכללות, שוק עבודה שדורש נוכחות מצאת החמה ועד צאת הנשמה, בילוי של שעות מדי יום בנסיעות ופקקים. ולא אמרתי מילה על הצעירים הרבים שבוחרים מסלול של עצמאות ופותחים עסקים כדי להבין שנטל המס והבירוקרטיה דן אותם לכישלון מראש.
הדיבור על דור ה-y נשמע הרבה פעמים כמו עוד ניסיון להתמקד בבעיות של צעירי המרכז הקרובים למוקדי הכוח, ולראות אותם כחזות הכל. אם רוצים להבין היטב את הבעיות של צעירים בישראל היום ולייצר פתרונות שטובים לכולם, אנחנו חייבים להסתכל על התמונה הגדולה יותר.
אקו"ם