מסתבר שתינוקות אתיופים הם בשר תותחים
8 ימים אחרי שילדת, תפלי קורבן לידיו הפושעות של מוהל שירצה לבצע ניסויים בילדך; אחות בטיפת חלב תציע לך חיסון שחפת שלא מוצע בשגרה; וכשילדיך יגדלו לא תעצמי עין מחשש ששוטרים ייטפלו אליהם. ברוכים הבאים לעולמה של אם אתיופית בישראל
בשבוע שעבר נחשפה פרשייה מזעזעת על מוהלים, שבעזרת שקר ומרמה ניצלו אוכלוסיות מוחלשות, בהן יוצאי אתיופיה, במטרה להכשיר מוהלים מתלמדים חסרי הכשרה, על ידי ביצוע ברית מילה בתינוקות בני יומם, תוך העמדתם בסיכון חיים. תפיסתם הגזענית והמחרידה של אותם מוהלים הייתה ש"אין מדובר באנשים" אלא ב"בשר תותחים" ועל כן, כל האמצעים כשרים (הציטוטים הם מדברי המוהלים כפי שהובאו בכתבה).מאז נחשף הסיפור לא יכולתי שלא לחשוב על בתי הקטנה, נעם, שלפני שנה וחצי הפכה אותי לאימא. מרגע שנכנסים למועדון ההורות התחושה היא שכולנו, ההורים, נמצאים באותה הסירה: החלפת החיתולים שנדמה שאין לה סוף, היקיצות הליליות, המטלות שלא נגמרות כמו גם האהבה, והדאגות האינסופיות שמלוות אותנו לאורך כל הדרך.
אמו של אברה מנגיסטו. דמעה של אם אתיופית לא שקולה לדמעה של אם לבנה?
צילום: אמיר מאירי
אבל רגע אחד, האם אכן כל ההורים בישראל חולקים הווי דומה? האם שיחה אקראית ביני לבין אימא לבנה על ספסל בגינת המשחקים, יכולה להגיע לרבדים העמוקים והאמתיים של חווית גידול ילד במדינה? האם כולנו חולקים את אותן תקוות באשר לעתיד ילדינו?
אם חשבתם שיש ביכולתכם לתאר לעצמכם איך זה מרגיש להיות אימא אתיופית בישראל, קחו רגע ותנו לי לספר לכם. שמונה ימים לאחר שילדת, את תפלי קורבן לידיו הפושעות של מוהל שירצה לבצע ניסויים בילדך. כשהקטנה תהיה בת חודש, אחות בטיפת חלב תציע לך חיסון נגד שחפת, שאינו ניתן בשגרה, כי באת מאפריקה (למרות שנולדת בישראל).
בגיל שלושה חודשים, חצי שעה לאחר שתצאי מביתה של מטפלת לקראת חיפושי מסגרת לילדה שלך, תקבלי טלפון שהמקום מלא למרות שלפני רגע היה בו רק ילד אחד. בגיל שש תאלצי לשבת עם הקטן שלך בבית, עם הילקוט והספרים החדשים, ותצטרכי להסביר לו למה הוא לא מתחיל היום כיתה א' כמו שאר החברים. כשהוא יגדל וייצא לבלות עם חברים לא תעצמי עין עד שהוא יחזור הביתה מחשש ששוטרים ברחוב ייטפלו אליו ללא סיבה והוא יגמור את הלילה במעצר במקרה הטוב, או במקרה הרע, תישארי בוכה כמו אמו של יוסף סלמסה, שעד היום לא יודעת מה עלה בגורל בנה.
ועל אמא של אברה מנגיסטו שמעתם? היא מזילה דמעות כבר למעלה מ-800 יום בתחנונים שלמישהו בממשלה יהיה אכפת מכך שבנה נמצא בשבי החמאס כשאף אחד לא נוקף אצבע על מנת להשיבו.
אחרי שאמי עלתה לישראל היא הזילה דמעות רבות על שנאבקה לגדל אותנו כיהודים וישראלים שווים במדינה אליה כמהנו אלפי שנים. היום, גם אני בוכה עם שאר אחיותיי בקהילה על העוול שנעשה לילדינו. דור חדש של אימהות אתיופיות בישראל והגזענות היא אותה גזענות והפחד הוא אותו פחד. והשאלה שמלווה אותי תמיד ולא מרפה: אולי בישראל דמעה של אם אתיופית לא שקולה לדמעה של אם לבנה?
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם