פסל הזהב: אין גבול לפתטיות של השמאל
שום אמנות "מחתרתית, אמיצה ונועזת" שנועדה כביכול להתנגד לעריצות המשטר הישראלי האנטי-דמוקרטי, לא יכולה לטשטש את המציאות: האנטי-דמוקרטים האמיתיים הם אותה האליטה שבזה ומבטלת את בחירת העם
אתמול התעוררה העיר תל-אביב למראה פסל מוזהב בגובה 4.5 מטרים בדמותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שהוצב בלב כיכר רבין. בדיווחים התקשורתיים השונים נטען כי הפסל הונח "בחשאיות" (ממש פעולת קומנדו סודית ונועזת בלב מדינת אויב) וצוטטו אמירות אנונימיות בלבד, מפי האמן האחראי על היצירה, בשל סירובו להסיט את הפוקוס מהיצירה אליו.לא עברו דקות ספורות וכבר אץ-רץ האמן האלמוני לחשוף את שמו ברבים - איתי זליט - בראיון לתחנת הרדיו גלי-צה"ל, והסביר כי מייצגו נועד לעורר מחאה ו"לבחון את גבולות חופש הביטוי" וכי "יש חלק בעם שישמח לראות פסלים כאלה".
איתי זליט פיסל את דמותו של נתניהו: (אבי כהן, יהודה שלזינגר)
המוטיב של היצירה ברור ודבריו של זליט מאששים אותו. לכל בר-דעת ידוע באילו מדינות וסוגי משטרים מוצב פסל מוזהב ענק של המנהיג. זה כמובן לא קורה במדינות דמוקרטיות, אלא במשטרים אוטוריטריים שרודן עריץ עומד בראשם. הניסיון של היצירה, אם כן, הוא להציג את ראש ממשלת ישראל כשליט דיקטטור ואת ישראל עצמה כמדינה לא-דמוקרטית ואנטי-ליברלית, הנעדרת חופש ביטוי ויצירה מלאים, שנתיניה כבולים בשלשלאות פיזיות ומנטליות לשלטון, ושמתנגדי הממשל נעצרים ונרדפים על-ידי השלטון. בקצרה, ניסיון להציג את ישראל כסוג של צפון-קוריאה, טורקמניסטן וסין.
הגדילה לעשות קבוצת אנשי שמאל שהגיעה לכיכר והפילה את הפסל כאקט פתטי במיוחד של מחאה, בין אם מתוך ידיעה ברורה כי מדובר בפרודיה לא מוצלחת, ובין אם מתוך מחשבה תמימה כי הממשלה היא זו שעומדת מאחורי הצבת הפסל בכיכר.
באופן משעשע ואירוני למדי, יש להזכיר כי דווקא אידאולוגיית השמאל היא זו שהיללה וסגדה לאורך ההיסטוריה למדינה עצמה או למנהיגים בשר-ודם במדינות קומוניסטיות וסוציאליסטיות – זאת בניגוד לאידאולוגיה הימין השמרנית והליברלית (ולדת והמסורת היהודית), המקדשת את עצמאות האדם וחירותו, ולא את המנהיג המייצג כביכול את הקולקטיב והאומה. זה כמובן לא הפריע לאנשי שמאל להרגיש נאורים ודמוקרטים, בעודם דורכים בבוז על ראש הפסל ופוצחים בקמפיין הסתה אלים ברשתות החברתיות, שאליו הצטרפו ראשי מפלגת "המחנה הציוני" כאחרוני הטוקבקיסטים.
זליט אינו בודד בתפישתו את המצב הפוליטי הקיים במדינת ישראל. הוא משתייך לאליטה רחבה החולשת על מנגנונים עוצמתיים, בין היתר בתחום התרבות והאמנות, שאת דעותיה הפוליטיות ניתן למקם על הצד השמאלי של המפה הפוליטית. כך למשל, בשנתיים האחרונות היינו עדים למספר לא מבוטל של מחאות ופרובוקציות של אנשי תרבות, יוצרים ואמנים נגד שרת התרבות, מירי רגב, ובכלל נגד הנהגת שלטון הימין, שלדעת הראשונים מצרות את חופש הביטוי שלהם ופוגע בעבודתם. אלו מצטרפים לביקורות שונות מצד אנשי רוח העולות תדיר בתקשורת, המציירות את מדינת ישראל (לא פעם בפני פורומים בינלאומיים) כלא-פחות ממדינה פאשיסטית.
אין ספק שלחיות במציאות של משטר דיקטטורי, כפי שמתאר אותה זליט, ולהעז בכל-זאת להביע את דעתך האמנותית נגד השלטון, דורש מהאמן להיות נאור ואמיץ. אלא שלתיאורים הפומפוזיים של אותה אליטה את מדינת ישראל אין כל אחיזה במציאות. בשטח מתרחש היפוך מוחלט –ישראל היא מדינה דמוקרטית, שחופש הביטוי והיצירה בה פורחים ומשגשגים, שמנהיגיה מבוקרים מבוקר עד ליל ומוצגים ללעג בתכניות סאטירה שונות (וטוב שכך) ושיצירות מחאה פוליטיות של אמנים שונים מוצגים תחת כל עץ רענן.
כמובן שאין הכרח במשטר אוטוריטרי על-מנת להביע ביקורת והתנגדות לממשל. גם בדמוקרטיה תוססת כמו ישראל אפשר ורצוי להביע מחאות, וכמובן שלא קיימת דמוקרטיה מושלמת ללא חסרונות. אלא שחופש הביטוי עובד גם כלפי הצד שני, וניתן באותה מידה לתמוה ולגחך על הרצינות התהומית שבה מתייחסת אותה אליטה באשר להאשמותיה המנופחות כלפי ישראל האנטי-דמוקרטית וליברלית, כביכול.
מעבר להאשמות חסרות הפרופורציה כלפי התרבות הפוליטית והשלטונית בישראל, מהלכו של זליט חשף את פרצופה הצבוע של האליטה, וכן את הבועתיות, הניתוק, והניכור שלה. קבוצה שאיבדה כמעט כל קשר לעם וליסודות הבסיסיים של הדמוקרטיה.
מצד אחד מלינים זליט והאליטה על פגיעה או היעדר דמוקרטיה וליברליזם הנגרם על-ידי שלטון הימין, אך מצד שני אותה אליטה מזלזלת ובזה ברצון החופשי של הציבור ומנסה לטשטש את החלטת הרוב הדמוקרטי במדינה, בכך שהיא מציגה את השלטון הנבחר - באופן דמוקרטי וחופשי לחלוטין - על-ידי רוב ברור של העם, כשלטון של רודנות ועריצות.
ראשי ממשלה במדינת ישראל, כולל הנוכחי, נבחרים בבחירות דמוקרטיות, חופשיות ועצמאיות? את מי זה מעניין בכלל? מה שחשוב זה מה העם "צריך" ולא מה העם רוצה. מבחינת האליטה, מסתבר שאין צורך בבחירות ולא בדמוקרטיה. השלטון הרצוי הוא שלטון שבו האליטה בוחרת את חבריה מבפנים, במסגרת מסלול עוקף עם. זו היא "הדמוקרטיה האמיתית" שהאליטה שואפת אליה.
שום אמנות "מחתרתית, אמיצה ונועזת" שנועדה כביכול להתנגד לעריצות ודיכוי המשטר הישראלי האנטי-דמוקרטי, לא יכולה למחוק או לטשטש את המציאות שמעידה דווקא על ההיפך המוחלט - האנטי-דמוקרטים האמיתיים הם-הם אותם האמנים והאליטה שבזים, מזלזלים, מבטלים ומתנגדים לדרישות ולרצונות החופשיים של הרוב בישראל, שאומר את דברו בקלפי באופן חד-משמעי, פעם אחר פעם.
אקו"ם