ראשי » חדשות » דעות

הסרטון החדש של מרגלית ויניב – עוד הוכחה לגסיסת "העבודה"

מופע הוולגריות הוא כנראה העדות הטובה ביותר לתהומות שאליהן הידרדר השמאל. המאבק על ראשות המפלגה שהקימה את המדינה מתחולל כעת בין מועמדים לא ראויים שמלווים בקונסיליירי אלדד יניב - האיש שהעיד על עצמו שאין באמתחתו דבר זולת נוכלות פוליטית

יותר ממה שיש בסרטון החדש של אראל מרגלית ואלדד יניב, הבעיה היא מה שאין בו. התייחסות לתוכן, לעמדות מדיניות, ביטחוניות, כלכליות או אסטרטגיות. אידיאולוגיה, תפיסת עולם, ביקורת עניינת על נתניהו, או ניסיון לשכנע בדבר יתרון האג'נדה של השמאל על פני דרכו של הימין. דבר מכל אלו לא תוכלו למצוא בסרטון, וגם לא בעמודי הפייסבוק של מועמדי השמאל, במדורי הדעות של 'הארץ' ובראיונות שאנשי שמאל מעניקים לתקשורת.

הסרטון החדש של אראל מרגלית ואלדד יניב


כל מה שנותר מהשמאל הוא שנאה אישית למנהיג הימין, ראש הממשלה נתניהו, ושנאה לכל סממן ציוני, יהודי ולאומי המוצג על ידי השמאל כפשיזם שמוליך את כולנו לתקופות אפלות. הסרטון הפתטי של אראל מרגלית ואלדד יניב ראוי לדיון מסיבה אחת בלבד: הוא ביטוי וולגרי ומוקצן של מה שנשאר מהמפלגה שפעם הקימה את המדינה, והיום היא לא יותר מלהקת המעודדות של רביב דרוקר - בעצמו אדם שהתואר תעמולן הולם אותו הרבה יותר מאשר עיתונאי.

אם נתייחס בקצרה למה שיש בסרטון, הרי שמרגלית ויניב מנסים בכוח להפיח רוח חיים בגווייה המשפטית הקרויה פרשת הצוללות. היועץ המשפטי לממשלה כבר קבע כי הקונספירציות שהפריח דרוקר לא מצדיקות פתיחה בחקירה. נשארנו עם בדיקה של העסקה לרכישת כלי השיט להגנה על אסדות הגז, כאשר הפרקליטות הודיעה מפורשות כי הבדיקה אינה נוגעת לנתניהו. יניב ומרגלית יודעים אם כן היטב כי בכל הנוגע לראש הממשלה - הפרשה לא תוליד דבר, אולם כמו מרקסיסטים טובים הם לעולם לא יודו ששגו, אלא יאשימו גורמים חיצוניים. האקסיומה היא שנתניהו מושחת, ואם מנדלבליט לא מצא חשד סביר הדבר לא מעיד על זכאות נתניהו, אלא על אשמת מנדלבליט. עולם כמנהגו נוהג. לוגיקה מעגלית בולשביקית.

הסרטון מעניין כאמור מכיוון שהוא ביטוי לוולגריזציה הכללית של מחנה השמאל - מחנה שהבין שאין לו קייס לדיון ענייני, ולכן בוחר לעורר תהודה באמצעות סרטונים גסים ומסרים מתלהמים.

הידרדרות השמאל למחוזות השנאה האישית והוולגריזציה אינה מקרית. היא פועל יוצא של ניתוקו מהמציאות ומהציבור הישראלי. מהסירוב הגורף של אליטות השמאל לערוך חשבון נפש לאחר כישלון תהליך אוסלו ומהחלטתן לאנוס את המציאות כדי לשמר את דבקות חברי כת השמאל בעיקרי האמונה של הציבור "הנאור", "החושב" ו"המתקדם".

לא לחינם נמלט השמאל מדיון ענייני כמו מאש. בעשרים השנים האחרונות חטפה דרכו אינספור כאפות מהמציאות. ההבטחות דיברו על שלום, אחוות עמים, מזרח-תיכון חדש וניגוב חומוס בדמשק. במציאות קיבלנו מחבלים מתאבדים, אוטובוסים ומסעדות מפויחים, עשרות אלפי טילים ופיגועי ירי, 1,500 קורבנות שלום ואלפי נכים, פצועים ומשפחות שכולות. היו בשמאל כאלו שערכו חשבון נפש והבינו שהולכו והוליכו שולל. אנשים כמו אמנון לורד, יובל שטייניץ, עירית לינור או אברי גלעד. אבל הם היו היוצא מהכלל המעיד על הכלל. באופן גורף ניתן לומר שלמרות האסונות שהמיט על אזרחי ישראל, השמאל סירב לערוך חשבון נפש ובחר להיאחז בקש ולנפנף בכל תירוץ אפשרי מלבד להודות ששגה.

המונח המקצועי המתאר את דבקותו בדרך הנסיגות, אפילו לנוכח היקפי הרצח חסרי התקדים של האינתיפאדה השנייה, הוא "הסלמה של מחויבות" - מונח שמתאר מצבים אשר בהם מקבלי החלטות בוחרים להמשיך ולהשקיע בנתיב מסוים, גם לאחר שההשקעות עד לשלב זה התבררו ככושלות. כך ממשיך אותו מקבל החלטות להשקיע בדרך פעולה שאינה מוצלחת, ואף מגדיל את ההשקעה (ואת הסיכון) מתוך תקווה קלושה להצלחה.

לו היו אנשי השמאל פחות מתנשאים ויהירים ייתכן שהיו מסוגלים לגלות כבוד רב יותר לעובדות ולמתרחש בשטח. למרבה הצער לא כך קרה. השמאלן רואה עצמו כמופת של נאורות, קדמה ושכלתנות ולכן ברור שדרכו הייתה נכונה, ואזהרות הימין שגויות. לפיכך ברור שהסיבה לכך שהשלום לא הגיע אינה טעות בחישוב המסלול, אלא הכשלתו בידי מחרחרי המלחמה מהימין. בנקודה זו הפכה הסלמת המחויבות של השמאל לחרב מתהפכת שגרמה לחלקים גדולים לפתח שנאה תהומית כלפי הימין הישראלי בפרט ובהמשך כלפי מדינת ישראל בכלל. שהרי השלום היה ממש מעבר לפינה, ואם הוא לא הגיע - מישהו ודאי אשם בכך. והמישהו הזה הוא כמובן אותם לאומנים חשוכים, דתיים משיחיים וליכודניקים גסים שהתגלגלו במרוצת השנים לפאשיסטיים יודו-נאצים. בנימין נתניהו, המתנחלים והעולים הרוסים שבמעשיהם חנקו את התקווה, דיכאו את ציפיות הפלסטינים ודחפו אותם למאבק אלים להשגת חירותם.

וכאשר פורצת האינתיפאדה השנייה ומאות הנרצחים באוטובוסים ובמסעדות דוחפים את החברה הישראלית לחיקו של הימין, הולכת הטינה של השמאל, ובייחוד של האליטות, והופכת לשנאה של ממש לא רק לימין אלא כלפי החברה הישראלית כולה. כך צצים להם כפטריות אחרי הגשם ארגוני שתולים, פרופסורים הנוטלים חלק בדה-לגיטימציה של הציונות, מחזאים, שחקנים ואינספור עצומות של אמנים וסרבנים שהפכו לחיל החלוץ של המאבק להשנאת ישראל.
 
הקצנת השמאל וסירובו לערוך חשבון נפש הפכה אותו ללא רלוונטי עבור הציבור הישראלי. סרטון הגידופים שפרסמו אראל מרגלית ואלדד יניב הוא כנראה העדות הטובה ביותר לתהומות חוסר הרלוונטיות שאליהן הוא הדרדר. מדהים, אבל המאבק על ראשות המפלגה שהקימה את המדינה הזו מתחולל בין יו"ר המפלגה הנוכחי, שהוא המועמד חסר הכריזמה ביותר שידעה הפוליטיקה הישראלית מימיה; מגישת רדיו בדימוס שהדבר היחיד שאנכרוניסטי יותר מקריירת השידור שלה הוא עמדותיה, שכאילו נלקחו מתקופת המלחמה הקרה; ופוליטיקאי אנונימי וכושל שהחליט לשרוף את כספו על הפקת סרטונים שבהם הוא לא מדבר, אלא צועק ולא מציג שום עמדה. לא לבד חלילה, אלא עם הקונסיליירי אלדד יניב, האיש שהעיד על עצמו בעבר שאין באמתחתו דבר זולת קומבינות ונוכלות פוליטית.

מפלגת העבודה הולכת פייפן. במקרה שהמגמה הנוכחית תימשך, הרצוג, אראל מרגלית ואלדד יניב יצטרכו להגיד תודה אם בבחירות הבאות מפלגתם תקבל את המנדטים המעטים שמוענקים לה כרגע בסקרים.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

ארז תדמור

מגיש ברדיו גלי ישראל. מחבר הספר 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?'

לכל הטורים של ארז תדמור