פרשת בוכריס: לא חייבים כל כך הרבה שנאה
צורך לא מוסבר גורם לאנשים מסוימים לדרוך על אחרים, בפרט על כאלה שגם ככה בנפילה - כמו נאשמים בבית משפט או חברי כנסת בכל מצב. בחייאת, תמצאו לכם תעסוקה אחרת
"כשרואים אנו איזה כת או מפלגה מדברת תמיד את דבריה בכעס, הרי לנו סימן שאין לה דעת, שאין לה תוכן במה למלא את הריקנות שבה, והיא כועסת על עצמה באמת, אלא שהאגואיזם בא ומכריח אותה להטיל את הארס של כעסה על אחרים" (הרב קוק, אורות הקודש, כרך ג', עמ' רמ"ד).
פגשתי את הציטוט היפהפה של הרב קוק בדף הפייסבוק של מוטי קרפל, צמוד לתמונת נתניהו וחבל התלייה. אמרתי לעצמי, בינגו. זה כל הסיפור. מסר מהעבר להבנת ההווה. החילוק הגדול של דוד בן־גוריון בשנות השלושים היה ההכרזה על מעבר ממעמד לעם. הסטת המוקד מתפיסת זהות מרקסיסטית של תנועת העבודה ההיסטורית, למחויבות העתיקה לאומה. העם ומטרות העם קודמים למטרות הסוציאליזם. זו הייתה מהפכה, לא פחות. בן־גוריון ומפא"י, בניגוד למפ"ם, הבינו שהפרויקט הציוני קודם לאתוס השמאל של מלחמת מעמדות והקמת אוטופיות בסגנון קובה וצפון־קוריאה.
אולם כעת, כמעט מאה שנה אחרי שבן־גוריון קבע "ממעמד לעם", משבר הציונות האשכנזית־חילונית מגיע לשיא. ידידי איתמר פליישמן אמר לי השבוע שב־2005, בהתנתקות, הימין בכלל והציונות הדתית בפרט הגיעו לנקודת שבר ביחסים עם המדינה. המערכת הפוליטית, הצבאית והמשפטית הפעילו מכבש שהיה לא פעם לא־דמוקרטי וכזה שפגע באופן בסיסי בזכויות אדם, אבל הציבור הימני והדתי עמד במבחן הנאמנות למדינה.
בסופו של יום היה ברור שהריבון חשוב מהשבט. ממעמד לעם. השמאל, בהכללה, הגיע לנקודת השבר שלו לא ברצח רבין אלא בבחירות 2015, שתוצאותיהן גילמו עבורו ייאוש ותסכול עמוק ותחושת נסיגה מעם למעמד. והשבט שובר את הכלים. השנאה מזוקקת, והכעס לא מפולטר.
במקום שיש בו ריק ערכי נולדות תופעות דתיות אלטרנטיביות, טהרנות על בסיס פסיכוזה קבוצתית, ושיימינג כציד מכשפות מודרני. עיתונאית בתאגיד הקליטה בסתר בשבוע שעבר אותי ועוד כמה מחבריי כשאנו מסרבים להתייחס לפרשת בוכריס. המסגור של הסרטון שלה היה שהציונות הדתית הצבועה סוגרת שורות כדי להגן על בוכריס. כמה שטחי, כמה רדוד וכמה צפוי. יש רקדני "מה יפית" שקופצים גם כשאין הרקדה.
צפיתי בקליפ "האימהות מרעות", שנולד אחרי הרביעייה ששרה על הילדות של חורף 93' בעבור חברה לפרסום ויראלי. השואו ביזנס של ההשפלות. אני מתקשה להבין את הצורך האנושי להשפיל עוד ועוד, בפרט כשאת התוצאות לא אוכל רק בוכריס אלא גם משפחתו. מה אשמים ילדיו? הרי באין משפט ופסק דין חלוט אלא עסקת טיעון, כל אחד שופט לעצמו ועל פי תחושותיו. ולתחושתי בוכריס סובל מספיק. אז למה לזרוק אבנים על מי שנפל. איזה צורך זה מספק? צדק אתם רוצים או נקמה ילדותית? ההמון הנאור, המתקדם, הליברלי, מבקש לעצמו השפלה מוחלטת, ומשטרת המחשבות שולחת ניידות לבדוק רישיונות. אז אני לא מוכן לשחק את המשחק. בוכריס הוא לא רק סך האישומים נגדו אלא גם גיבור אמיתי שחירף נפשו למען המדינה והעם. אסור לשכוח את זה. מעשיו אינם מוחקים מסכת חיים שלמה.
תרבות ההשפלה באה לידי ביטוי גם בחגיגה של ערוץ 2 בעקבות מעשה הגבורה העילאי של עמליה דואק מול הטייקון הנופל אליעזר פישמן, אולי ברגע הקשה בחייו. הנה, הושלמה נפילתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, פישמן יוצא מדיון בבית המשפט ודואק דוחפת לו מיקרופון ושואלת: "אתה הולך להיות פושט רגל?"
פישמן השיב: "סלחי לי, את מוכנה לעוף לי מהעיניים? תפסיקי לקפוץ". דואק ענתה: "אני לא מוכנה לעוף לך מהעיניים". פישמן בזעם: "אז תלכי קיבינימט".
התגובה של פישמן בוטה ומכוערת, אבל בואו נודה על האמת, די מובנת. מה הסיפור העיתונאי הגדול פה? מה הגבורה ללעוג לאריה גוסס לכוד בתוך רשת ציידים? גם אם פישמן חטא, מה דחוף כל כך להשפילו ברגע חולשתו?
ונישאר עם חדשות ערוץ 2 (נחוש לריב עם כולם). בשבוע שעבר שודר שם תחקיר על חברי הכנסת שהתפתו לטוס על חשבון עמותה דמיונית לכנס פיקטיבי להצלת חיות הכיס באוסטרליה. בהזמנה לחברי הכנסת נכתב: "חבר/ת כנסת יקר/ה, עמותת S.A.M למען חיות הכיס באוסטרליה מתכבדת להזמינך לכנס הבינלאומי השני של העמותה, שייערך בסידני אוסטרליה בחודש מרץ הקרוב... השנה יעסוק הכנס באתגר הצלתן של 20 זני חיות כיס המצויות בהכחדה ואשר אינן קיימות בשום מקום אחר בעולם".
כמובן היו ח"כים שהתפתו במגוון סיבות ותירוצים יצירתיים. צחוקים. וואו, הראינו כמה אוכלי חינם הם. אבל ממש בזמן שבחדשות 2 שידרו את התחקיר הנועז, שלוש מבכירות חדשות ערוץ 2 שהו בכנס פורום סבן בארה"ב על חשבון סבן. עכשיו, בינינו, לפורום סבן אין השפעה על המציאות הפוליטית הגלובלית והאזורית הרבה יותר מאשר לכנס חיות הכיס המומצאות. זו עוד הזדמנות של סבן להראות למי יש הכנס הכי גדול, והזדמנות לעיתונאים ולפוליטיקאים ליהנות ממינגלינג בתנאי לוקסוס. אין גם טעם לכעוס עליהם, כמו שאין טעם לכעוס על חברי הכנסת חובבי הקנגורו. זהו אדם, ומעטים יסרבו למתנות חינם. גם אני הייתי טס אם היו מזמינים אותי. אני פשוט חש מבוכה עבור עמיתיי על הדאבל סטנדרט שהם מפעילים. מצקצקים על יאיר נתניהו שישן בדירה של חבר המשפחה בניו־יורק, ומסדרים את כיסוי העיניים בטיסת הביזנס.
דעתי על חופש הדיבור, ובכלל זה על חופש האמנות, ידועה. חקירת יוצרת הכרזה על נתניהו היא אווילית וחסרת שחר בעיניי כמו מעצר הדבילים שדקרו תמונה של תינוק בחתונה או כותב השיר על עמונה.
יגאל עמיר לא רצח את רבין בגלל תמונתו במדי אס־אס, וג'ון וילקס בות' לא רצח את לינקולן בגלל הסתה של כמרים. רוח התקופה דחפה אותם למעשה, הצייטגייסט, וכך רוב רובם של המתנקשים בהיסטוריה.
עורך התוכנית שלי בגל"צ, ישי שנרב, בחור צעיר ומבריק, המשיל זאת כך: "איך עובדת הסתה? דמיינו גיגית מלאה מים. כשהעסק מתחמם, המים מתחילים לבעבע, מהמרכז מתחילות אדוות שהולכות ומתחזקות ומתפרסות עד השוליים, ובסוף - המים שהכי בקצה, בשוליים, עפים החוצה. באופן דומה, כשהמצב הפוליטי מתחמם, וכולם מסביבך מקצינים אמירות ועמדות, תמיד יהיה מי שיעקוף את כולם משמאל או מימין. הנקודה שלי היא שזהו תהליך פסיכולוגי־חברתי מורכב, מעורבב ובעיקר ארוך. את המעשה הקיצוני של יגאל עמיר לא הוליד אקט כזה או אחר, אלא אווירת 'הכול סוגר עלינו' בת כמה חודשים. אי־אפשר להאשים בזה את ההפגנה בכיכר ציון יותר מאת רבין עצמו, שאמר 'אני אחראי לביטחונם של 98 אחוז מהאזרחים'. מה תציעו לעשות בעצם: לאסור בחוק הפגנות שחורגות מתחום הפרווה? לאסור על חברי האופוזיציה לבקר את השלטון בחריפות? לדרוש ממנהיגים לעטוף כל מאבק ציבורי בחצי קילו חמאה?"
שנרב צודק, רק שבמדינת ישראל המוסר הכפול משחק שעות נוספות. לכן אני יכול להבין אנשי ימין שמתרעמים על העמדה האמיצה שהציג ח"כ בצלאל סמוטריץ' במחאתו על חקירת הסטודנטית שיצרה את הכרזה. בעוד שהימין מקדש את חופש הביטוי, השמאל מקדש את חופש הצביעות. ואף על פי כן, לא נסתום פיות.
אקו"ם