מרבין ועד לפסל הזהב: קריסת השמאל בתחנות
קו ישיר מחבר בין האופן שבו תומרן רבין באוסלו, מכירת החיסול של ברק בקמפ־דייוויד, וההיסטריה הנוכחית נגד נתניהו עם החבל והפסל. כך נראית קריסה מוסרית ואידאולוגית
אחד מאנשי הביטחון הבכירים שהיו בצוות המשא ומתן של אהוד ברק בקמפ־דייוויד בשנת 2000, אמר השבוע: "הרגשתי שאני במכירת חיסול... הודעתי לברק שאני לא מוכן להיות שותף למה שמוצע כאן, ואני מפסיק את חברותי בצוות המשא ומתן".
היום הנושא המדיני כבר לא רלוונטי לאופוזיציה. הכוחות המשפיעים שם נמצאים בהתמוטטות מוסרית ואידיאולוגית. זה מסביר את כל התופעה של ההיסטריה נגד ראש הממשלה נתניהו, הכוללת את אותו מוצג ב'בצלאל' שבו נראית תמונת ראש הממשלה עם חבל תלייה; את פסל הזהב והפלתו, כמו פסלו של סדאם חוסיין, שביטאה פנטזיות אלימות; ואת המתקפות השוטפות בתקשורת, בייחוד בתוכניות התחקירים של ערוץ 10 וערוץ 2, המעניקות תחושה שאולי יש אמת באמירות של הנשיא אובמה בקשר ל'פייק ניוז'.
בדרך להתמוטטות המוסרית־אידיאולוגית של השמאל יש כמה תחנות. הראשונה היא עלייתו של יצחק רבין לשלטון ב־1992 והמשא ומתן שהוא ושר החוץ שלו, שמעון פרס, ניהלו עם יאסר ערפאת וראשי הכנופיות שלו. עלייתו נתפסה כנס חנוכה בלתי־חוזר, שמחייב את השמאל לדחוס לסדר היום את כל תוכניות השלום שחיכו על המדף. אבל מה שמעניין הוא שלמרות ההתנהלות הכאוטית והלא־חכמה של רבין במשא ומתן המתמשך למימוש הצהרת העקרונות של אוסלו, מי שיקרא את עמדותיו של ראש הממשלה רבין יראה שהפער בינו ובין עורכי 'הארץ', בעיקר המו"ל עמוס שוקן, או מנהיגי השמאל של היום, הוא בלתי־ניתן לגישור. עמדותיו של רבין אחרי הסכם אוסלו, בשנים 1993־1994, קרובות הרבה יותר לאלו של ראש הממשלה נתניהו ואפילו של מנהיג הבית היהודי נפתלי בנט, מאשר לעמדות של כל הגלריה – מלפיד והרצוג ועד יחימוביץ' ולבני.
כך עולה בבירור מאחד הספרים האותנטיים והחשובים ביותר על אותה שנה גורלית, 'בין רבין לערפאת, יומן מדיני 1993־1994', שפרסם בימים אלה אל"מ (במיל') ז'ק נריה, מי שהיה יועצו המדיני של רבין. לפי נריה, רבין אמר כמה פעמים כי "הדבר החשוב הוא להתחיל באוטונומיה, בהסדר ביניים. אם הוא יתפתח כראוי, ייפתחו אפשרויות של איחוד פדרטיבי בינם לבינינו, כי אם זיקתם הכלכלית היא במידה רבה כלפינו, והיא תענה גם על הבעיות הביטחוניות וגם על הזכות של כל יהודי להתיישב בכל מקום, תהיה אז חלוקה שתיתן ביטוי לישות שלהם, אך לא בהכרח מדינה עצמאית".
אבל מה שעולה מהתיאור האינטימי של יצחק רבין בשנים 1993 ו־1994, שנות אוסלו המכריעות, זה שרבין לא הקדיש מחשבה רצינית לאן כל זה מוביל. הדבר הכי בולט הוא שהשמאל עבר שטיפת מוח עצמית. במקום המילה "שלום", שהייתה בלב האידיאליזם של אוסלו, חדרו למוחות המילים "כיבוש" ו"אפרטהייד".
אהוד ברק הוא אחת הדמויות שהתפתחותן האישית מגלמת את הקריסה המוסרית והאידאולוגית. ז'ק נריה היה קרוב לרבין, ושמע אותו בכל תחנה ובכל צומת של המשא ומתן. הוא היה שליחו הישיר ליאסר ערפאת, ואכל קש וחצץ בשביל רבין. לכן, עדותו מתוך פעולת המעיים של דיפלומטיית השלום היא אמינה. לפי עדותו בספר, והוא נהג לתעד את הדברים בזמן אמת, הרמטכ"ל אהוד ברק היה הקול התקיף והקשוח ביותר בכל דיון על המשאים ומתנים השונים. אבל כשהגיע לראשות הממשלה הוא שבר לחלוטין את העקרונות של רבין בנושאי הגבולות, ההכרה במדינה פלסטינית וחלוקת ירושלים. מכירת חיסול זו הגדרה נכונה.
מעקב אחרי ברק והתנהלותו בכל תחום, גם בימיו כשר הביטחון אצל אולמרט ואצל נתניהו, נראה כהמשך ישיר לזה. אפשר לשאול, מה קרה לו? בספרו עושה נריה כבוד גדול לאמנון ליפקין־שחק, שהפך לדמות המרכזית מטעמו של רבין במשא ומתן. אפשר רק לשער שכבר אז עמדותיו הקשוחות של ברק לא היו עקרוניות ומהותיות. הן היו נוקשות משום שסגנו, ליפקין־שחק, הפך לאישיות הצבאית המרכזית שעוסקת בנושא המרכזי, והוא עצמו נשאר מאחור כש"ג שמטפל במחנות צה"ל. בהמשך עשה רבין את אחת השגיאות הקשות שלו כשמינה את ליפקין־שחק לרמטכ"ל. לאחר שהיה דמות מובילה כל־כך במשא ומתן עם אש"ף על הקמת הרשות הפלסטינית, ליפקין־שחק כבר לא יכול היה שלא להביא את דפוסי החשיבה של המשא ומתן לשיקוליו בפיקוד העליון.
נתן את החבל
באוגוסט 93' נפגש רבין עם שר החוץ האמריקני וורן כריסטופר, ערב פגישה גורלית של כריסטופר עם חאפז אל־אסד בדמשק. רבין התבשל כבר לקראת נכונות ישראלית לנסיגה "מלאה" (קווי 4 ביוני) מרמת־הגולן, תמורת תנאי השלום כפי שציין אותם בפני האמריקנים.
"איתמר רבינוביץ נכנס למשרדו של ראש הממשלה 'להכין אותו' לקראת הפגישה, אך יצא משם תוך כמה דקות", כותב נריה. "ראש הממשלה נראה עצבני וחסר מנוחה. עישן בשרשרת. שאל 'איפה איתן?', עבר למשרדו של איתן הבר וחוזר חלילה. אחר כך יצא אל חדר ההמתנה שמחוץ ללשכתו, התיישב ועישן... אמר לנו איתמר: 'היום, או שרבין יירשם כמנהיג או שיירשם כעוד 'פלופ' בהיסטוריה'... בתום הפגישה נראה רבינוביץ מרוצה ואמר לי: 'הוא נתן לכריסטופר את כל החבל שהיה צריך'". אף שזה לא נאמר במפורש, ברור שרבין הודיע על הסכמתו לאותה "נסיגה מלאה". אם למישהו זה מזכיר את חוסר היציבות הנפשית של 1967, זה כנראה לא במקרה.
לכל אורך הדרך הכאוס שולט. רבין שולט בפרטים, אך לא במשא ומתן. שמעון פרס ויאסר ערפאת חולפים על פניו בדאבל־פסים בדרכם אל הפשרות. אחד הגילויים המדהימים זה שרבין קלט באיחור גורלי, כבר אחרי החתימה ב־13 בספטמבר 93' בבית הלבן, שהוא לא בקי בפרטים של הצהרת העקרונות. הוא הודה ששגה כשלא נפגש עם ערפאת קודם לכן כדי לברר כיצד הוא מפרש את הסעיפים השונים ומה שביניהם.
"האם ההליכה למסלול הפלסטיני נעשתה מרצון, או שמא נסחף רבין אל תוך המערבולת המדינית שיצר שר החוץ שלו?" כותב נריה בסיכומו. "...אין בלבי ספק כי הוא היה מודע למגעים שהתנהלו באוסלו, אבל לא היה מודע לפרטי הסיכומים שהושגו, ויש להניח שלא ייחס להם את החשיבות הראויה".
מול היעדר עבודת מטה רצינית אצל רבין, הצוות של שמעון פרס היה איכותי ומתואם היטב. אבל רבין, שהתנהל במקביל ולעתים במדורג מול הפלסטינים ומול הסורים, ראה הבדל מהותי בין שני המהלכים המדיניים. לפי נריה, ערב חתימת הסכם אוסלו, רבין "הסביר כי בניגוד להסכמי השלום עם סוריה ומדינות אחרות, ההסכם עם הפלסטינים הוא הפיך. הוא חזר ואמר שישראל תוכל לחזור תמיד לשטח שעמדה למסור לערפאת, מבלי להסתכן במלחמה כוללת וקשה". כלומר, יש לישראל לגיטימציה להחליט שאינה יכולה להמשיך בתהליך.
רבין רק לא העלה בדמיונו שהטרור עלול להפוך לאיום אסטרטגי, שעזה תהפוך למיני צפון־קוריאה, ושישראל תצטרך לצאת נגדה לכמה סבבי מלחמה קשים.
אקו"ם