קצב רוצה לחזור לחייו? שייתן גם לקורבנות שלו
הבעת חרטה חשובה מאין כמותה עבור נפגעות עבירות מין. נשים ששומעות שהן לא דמיינו, ולא בסך הכל ליטפו להם את הישבן ולא, הן לא רצו את זה למרות שהוא היה הבוס שלהן – מקבלות חבל הצלה בחזרה אל החיים השפויים שלהן. לא יכול לתת את זה? תישאר בכלא
אני לא יכולה לספור כמה פעמים בארבע שנות חייו של הילד שלי הורתי לו לבקש סליחה. לפעמים איימתי עליו באיומים טיפשיים של הורים מתוסכלים (אם לא תבקש סליחה, לא תקבל קורנפלקס ולא תצא מהבית עד גיל 82), לפעמים הוא מלמל כמה הברות חסרות פשר, לפעמים הוא ברח, לפעמים ברוב תשישותה של הסמכות ההורית ויתרתי לו, כלומר לעצמי, ולפעמים הוא באמת ביקש סליחה. הוא הסתכל בעיניים הכחולות המהממות שלו בעיניים הפחות יפות שלי ואשכרה הבין שהוא עשה משהו לא בסדר והצליח לראות מישהו אחר מלבדו.ילד בגיל גן שנפגע פיזית או מילולית מחברו, מצפה שהפושע הגמדי בגובה מטר וחמישה סנטים יבקש ממנו סליחה והסדר הטוב ישוב על כנו. הנזלת מנוגבת בשרוול והבכי הופך לצחוק. זה מדהים, בשנייה אחת השמש שוב זורחת.
גיל חמש עבר, מנגנוני החברות שלנו השתכללו, מערך הרגשות שלנו העמיק, ובכל זאת אנחנו עדיין מצפים שבקשת סליחה תחזיר איזשהו סדר לעולם. האם זה צורך ילדותי שלא נגמלנו ממנו בגלל כל מיני אימהות קרציות שכמוני, או שיש פה יסוד אמיתי הנצרך לכינון חברה מתוקנת ובריאה?
לא מעט נשים, והרשו לי להמר שגם גברים, כעסו למשמע שחרורו המוקדם של הנשיא לשעבר קצב. למה? כי הוא לא הביע חרטה על מעשיו ולא הודה שפגע בקורבנותיו. הכי הרבה שכבודו המזרחי ההין לו להגיד בשבוע שעבר, עת ועידת השחרורים התכנסה לדון בעניינו, זה שהן "עברו סבל וכאב במהלך הפרשה".
וואלה? באמת? ומי לדעת כבוד הנשיא לשעבר גרם להן את הסבל הזה? כפי שניתן להבין ממילותיו שברר כדי למצוא חן בעיני הוועדה ובו בזמן עדיין להחשיב את עצמו כטלית שכולה שמירת נגיעה, זה בטוח לא הוא. חברה אמרה לי, נקרא לה ע' ממערכת החדשות: "הוא מבין שהנשים סבלו ועדיין לא מודה שעשה להן משהו, זה יותר גרוע מלא להודות בכלל". צודקת ע'.
הבעיה, נשמות טובות שמתגייסות להגן על כל עברייני המין בעולם, שחצי האמירה מרוקנת מאחריות שלו איננה מספיקה, אבל פה אנחנו מגיעים לבעיה הקשה באמת: תנאי החרטה שנוסח במיוחד עובר בחינה לשחרור מוקדם בעבירות מין - איננו מעוגן בחקיקה. זה שאינספור עוולות בחסות כנפיו של החוק אני לא צריכה לספר לכם, אבל נראה שבעבירות מין המצב חמור במיוחד.
עכשיו לפני שאמשיך, עשו לי טובה - אם יש פה במקרה קוראים שמדמיינים אותי מפזזת עם קלשון אדום על בשרם של קצבים ובוכריסים למיניהם, תאוות נקם – סעו מפה, עברו לערוץ הספורט או משהו כזה, הטקסט הזה לא בשבילכם.
ומה הקוסמוס ניסה לשדר לנו אתמול? בתזמון שרק המציאות הייתה מעזה לחשוב עליו, התייצב בוכריס בבית המשפט והודה בבעילה אסורה בהסכמה. מספר שעות אחר כך, פרץ קצב בבכי כששמע שהוא עתיד לצאת לחופשי בקרוב. סביר להניח שבעולם שבו לא היה מתקיים משפטו המתוקשר של קצב ולא היה ניתן גזר הדין החמור, בוכריס לא היה הולך על עסקת טיעון ומנסה להילחם על שמו הטוב כפי שהכריז שייעשה. אבל מדינת ישראל אחרי קצב, היא לא אותה מדינה. כבר אין פה מקום לעברייני מין. וטוב שכך.
בוכריס מודה ועוזב ירוחם, קצב לא מודה ולא עוזב, (כי איך אפשר לעזוב חטא אם אין הבנה שהיה חטא?) – וירוחם. מערכת המשפט, או אם תרצו אותה אמא חסרת סמכות הורית ויתרה לקצב, או יותר נכון ויתרה על קצב. היא הבינה שזה הילד הזה שאין לו עתיד. אותו כבר לא נצליח ליישר אמר במילים כאלו או אחרות העובד הסוציאלי. שילך לעשן בהפסקות וינשור מהלימודים. האם זה בסדר? לא. אבל האם דברים כאלו קורים? כן, הם קורים.
שיבקש סליחה ויגמור עם הסיפור הזה, אנחנו אומרים לעצמנו. ולא סתם. אמירת הסליחה, כשיש בה כוונה, יש בה ראיית האחר, יש בה הבנה שאדם אחראי למעשים שלו ושלמעשים שלו יש השפעה על הסובבים אותו. מה שקצב כאמור עוד לא הצליח להבין. מי יודע, אולי הוא נתקע אי שם בסביבות גיל חמש מבחינה מנטאלית או שאולי לא הייתה לו אמא קרצייה כמוני. (אימהות תמיד אשמות בסוף בכל, זה ידוע).
ואפילו אם סליחה נאמרת מן השפה ולחוץ, עדיין יש בה ממד של ריפוי. גם אם בנפשו של הפוגע לא זז שום דבר וגם אם ליבו עשוי משיש, הבעת חרטה חשובה מאין כמותה עבור הנפגעות. נשים ששומעות שהן לא דמיינו, ולא בסך הכל ליטפו להם את הישבן ומה הן עושות עניין, ולא בסך הכל היו צריכות להיות מוחמאות, ולא בסך הכל הכל היה בראש שלהן, ולא בסך הכל הן רצו את זה למרות שהוא היה הבוס שלהן – מקבלות חבל הצלה בחזרה אל החיים השפויים שלהן.
אתמול הפתיעה בנוכחותה המתלוננת א׳ את כל הנוכחים בבית הדין הצבאי בעת הרשעתו של בוכריס על פי הודאתו בבעילה אסורה. א' רצתה להיות נוכחת בעצמה באישור עסקת הטיעון. היא רצתה לשמוע אותו מודה בכך שעשה דברים שאסור היה לו לעשותם. צורך ילדותי? תאוות נקם? ממש לא. היא בסך בכל רצתה לראות את העולם נע לרגע אחד לסדרו הטוב שבו אם יש פוגע, יש גם נפגעת, ואם יש מישהי שסבלה זה בגלל שמישהו שגרם לה סבל ואם יש לקיחת אחריות יש גם תקווה לעולם קצת פחות אלים וקצת יותר מטיב וחומל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם