בלי אקדח טעון: שקד, אל תאיימי, תקיימי
חוקים כמו חוק הווטו ופסקת ההתגברות הינם תיקונים חיוניים להפרדת הרשויות המקולקלת בישראל. הרפורמה במערכת המשפט לא יכולה להיות "חליפת האיומים" של שקד נגד נאור. היא צריכה להיות סדר יום לביצוע בלי שום קשר לעמונה
השבוע התבשרנו ששרת המשפטים איילת שקד מתכוונת לקדם שני חוקים במידה שבית המשפט העליון ידחה את בקשת המדינה לדחות ב-30 יום את פינוי עמונה, על מנת ליישם את ההסכם שנחתם עם התושבים. חוק אחד הוא חוק הווטו – שיבטל את זכות הוטו שיש לשופטי בג"ץ בוועדה למינוי שופטים והחוק השני – "פסקת ההתגברות" בחוק המשילות, שלפיה הכנסת תוכל לחוקק חוקים זמניים חסינים מפני ביטול של בג"ץ.העובדה ששני מהלכי חקיקה חשובים אלה משמשים כמעין מקל להלך עמו אימים על בג"ץ ולא מקודמים בשגרה כחלק ממאמץ להשיב לציבור הישראלי את השליטה על הדמוקרטיה שלו, שנלקחה בשבי על ידי אוליגרכיה בלתי נבחרת ובלתי מפוקחת ששלטון החוק והשוויון בפניו, הינם למרמס עבורה.
עם מינויה של השרה שקד ציפיתי סוף סוף לשרת משפטים שהיא לא הלובי של מערכת המשפט והפרקליטות, אלא מישהי שתשמור על האינטרסים של אזרחי ישראל שהעניקו לה את המנדט לעשות כך. שמעתי ממנה את הדברים הנכונים אבל לצערי עד כה לא ראיתי שום צעדים משמעותיים וממשיים לכיוון הנכון.
חוקים כמו חוק הווטו ופסקת ההתגברות הינם תיקונים חיוניים להפרדת הרשויות המקולקלת בישראל. העליונות המוחלטת של הרשות השופטת מחבלת בפעילות התקינה של הרשויות המחוקקת והמבצעת. היעדר השקיפות והפיקוח על הרשות השופטת גורם לפוליטיזציה שלה, להטיה לכאורה בפעילותה ומדרדר קשות את אמון הציבור במערכת חשובה זו. הרפורמה במערכת המשפט לא יכולה להיות "חליפת האיומים" של שקד נגד נאור. היא צריכה להיות סדר יום לביצוע.
השימוש בחקיקה הזו כאמצעי לאיומים בלבד מעקר אותה מתוכן וחשיבות. אם רפורמה לא תתבצע במהרה בפרקליטות, בבתי המשפט ובתפקיד היועמ"ש נמשיך לראות מערכת פוליטית תקועה וקפואה שלא מסוגלת לבצע שום דבר. שרים ופקידים שלא יכולים להחליט אפילו על תקני שירות לאומי או תקציבים במשרדם והם למעשה שבויים של היועצים המשפטיים ושופטי בג"ץ שמנווטים את הספינה לאן שהם חושבים שהיא צריכה לשוט – ולאו דווקא לאן שהריבון: הוא העם בישראל, רוצה ומצביע.
גם במקרה עמונה. בג"ץ הוא לא האשם המרכזי. בפסיקתו התבסס על עמדת המדינה, כלומר – הפרקליטות. השליטה של הדרג המשפטי בתהליכים שלטוניים בישראל לא מתחילה בבג"ץ, אלא הרבה קודם. לשרה שקד ולראש הממשלה נתניהו יש מנדט מהציבור לקחת בחזרה את השליטה על מדינת ישראל משופטי בג"ץ, הפרקליטים והיועצים המשפטיים ולהחזיר אותם למקומם הראוי, השווה לשתי הרשויות האחרות והפועל עמן במסגרת מערכת של איזונים ובלמים.
אם רפורמה לא תבוצע במערכת הזו יגיעו עוד עמונה ואז עוד עמונה. אז במקום לשים את כל הביצים בסל של עמונה הנוכחית, כדאי לעשות מהלכים מחושבים על מנת למנוע עוד עמונות בעתיד.
ואם כבר בעמונה עסקינן. נראה שרבים זועמים על כספי הפיצוי שאמורים להיות מועברים למשפחות היישוב. אודה שגם לי הסכומים נראים מוגזמים, אבל אני חושש שהגעוואלד של השמאל קצת צבוע. ההתנהלות של מדינת ישראל בימי נתניהו, שעם כל ההגינות הוא לא זה שהמציא את השיטה – היא לשחד בכספי משלם המסים קבוצות ומגזרים כדי למנוע מהם להפעיל כוח. כוח פיזי, כוח פוליטי או כוח כלכלי, עמם המדינה לא יכולה או מסוגלת להתמודד.
תקציב המדינה של ישראל הוא בעיקרו תיעוד של תשלומי פרוטקשן. ספר התקציב הוא כמו פנקס התשלומים האגדי של אל קפונה, רק ההפך. מדינת ישראל הנסחטת מתעדת בו את השלמונים שהיא מעבירה לכנופיות הסוחטים השונות – במגזר הציבורי והפרטי כאחד.
מקרה עמונה למעשה מאחד את כל הבעיות הבסיסיות במערכת השלטונית של ישראל: גורמי אכיפה שלא פעלו בזמן לנוכח הפרת חוק ויצרו בעיה. מערכת משפטית עם הטיה פוליטית מובנית ותפיסה ליברלית מדי של דברים כמו זכות עמידה, ראיות, קניין, מידתיות וכדומה – ומערכת שוחד בדמות תקציב המדינה שתמיד אפשר להפעיל על מנת לטייח את החידלון השלטוני, על חשבון כספו של הציבור. ואלה שלוש הרשויות שבאמת מנהלות לנו את המדינה: הרשות הלא-מבצעת, הרשות המשחדת, הרשות הקובעת שאף אחד לא בחר. וזהו משולש שלטוני שמונטסקייה לא חזה אפילו בסיוטיו הגרועים ביותר.
אקו"ם