אובמה בהול ותזזיתי, על חשבוננו
ספק רב אם הניסיון הנואש של אובמה לחפות על שמונה שנים של אשליות וקיבעון תפיסתי, באמצעות שורה של צעדים לעומתיים וחפוזים - יטביע חותם כלשהו על המציאות
דווקא ערב נטישתו את הזירה, ולאחר שנים ארוכות של "הובלה מאחור" והתכחשות למחויבותו להנהיג את המערכת הבינלאומית, עלה הנשיא אובמה על נתיב פעלתנות רטורית קדחתנית במרחב הישראלי־פלסטיני. אף שבשמונה שנות כהונתו תרם הנשיא ה־44 במחדליו ובאוזלת ידו לשחיקת מעמדה הגלובלי של מעצמת העל האמריקנית ולהתחזקות ניכרת במעמדו של הקרמלין, הן בזירת מזרח אוקראינה והן בחזית המלחמה בסוריה, את ה"תיקון" הוא מבקש לעשות כעת, ובאופן תזזיתי ובהול, על חשבונה של בעלת בריתו הישראלית.לאחר שפעל לכאורה במחשכים ובאורח מניפולטיבי לגיבושה של החלטת מועצת הביטחון 2334 ביום שישי, משלים כעת הנשיא את הכנותיו למחול חרבות אחרון, שבעקבותיו ייפרד מן הבית הלבן. ואכן, אחרי שהפר באופן בוטה את התחייבויותיו לישראל - המעוגנות, בין השאר, באיגרתו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן מ־14 באפריל 2004 לראש הממשלה אריאל שרון (הכוללת הכרה אמריקנית, במסגרת הסדר הקבע, ב"מציאות הדמוגרפית" החדשה שנוצרה בשטחי יהודה ושומרון לאחר מלחמת ששת הימים) - עתיד הנשיא להעביר את המקל במירוץ שליחים זה נגד השעון לנושא הכלים הנאמן והצייתן שלו, מזכיר המדינה ג'ון קרי. מה שצפוי, אפוא, היום, הוא נאום נוסף של המזכיר היוצא, שבו ישולבו לפחות חלק מעקרונות ההסדר בתוך המתווה הרצוי בעיניה של וושינגטון בימים אלה.

מועצת הביטחון של האו''ם. מחול החרבות האחרון של אובמה.
צילום: AFP
לית מאן דפליג שגם בהקשר זה, כמו בזיקה לתפקיד המרכזי שמילא הממשל בעיצובה של החלטה 2334, פועל הבית הלבן באורח חד־צדדי ומגמתי לחלוטין, ומבלי שמצא לנכון לשתף בצורה כלשהי את שותפתו הישראלית במהלך שעתיד להיות שירת הברבור שלו. ממש כמו בהקשר למשא ומתן עם איראן שהצמיח את "הסכם וינה", טרחו "כל אנשי אובמה" להסתיר מבעלת בריתם, בזמן אמת, את ההיקף והמשמעות של ויתוריהם לטהרן. ואולם הפעם נשאלת השאלה אם - בניגוד ל"הסכם וינה" - עתיד נאומו של קרי להיות בעל משמעות מעשית כלשהי. שכן בהשוואה למשא ומתן עם היריבה איראן, שממשל אובמה הרחיק לכת בוויתוריו כלפיה, נימתו הלעומתית הצפויה של נאום קרי דווקא כלפי הידידה ישראל מגבירה את הסיכוי שיימוג עד מהרה אל תהום הנשייה. זאת, גם אם יזכה לתמיכתם של רוב משתתפי ועידת פאריס ויאומץ על ידי גורם כלשהו, דוגמת הקוורטט.

אובמה. מבקש לעשות עכשיו ''תיקון''.
צילום: EPA
אחרי ככלות הכל, כל הניסיונות שנעשו כדי לגבש תשתית להסדר כפוי על ישראל (כולל תוכנית "אלפא" האמריקנית־בריטית מאוגוסט 1955, וההצהרה האמריקנית־סובייטית המשותפת מ־1 באוקטובר 1977) נגנזו ממש עם הולדתן. זאת לנוכח התנגדות ישראלית נמרצת, שב־1977 זכתה גם לתמיכה גורפת בדעת הקהל ובקונגרס האמריקניים. קל וחומר היום, כאשר לממשל לא נותרו עוד מנופי השפעה ולחץ לגיטימיים ערב ירידתו מן הבמה, וכאשר המסמך המתגבש עתיד לשקף - יותר מכל - את כעסם ותסכולם של "כל אנשי הנשיא" על רקע כישלונן של כל יוזמותיהם בזירה.
לפיכך, ספק רב אם ניסיון נואש זה לחפות על שמונה שנים של אשליות וקיבעון תפיסתי, באמצעות שורה של צעדים לעומתיים וחפוזים כלפי המאחז הפרו־מערבי הדמוקרטי היחיד במרחב, יטביע חותם כלשהו על המציאות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg