סילבסטר היה אנטישמי, ויש לי הוכחות
לטובת מי ששמחו השבוע על הבגידה של אובמה וגיחכו בטון מתנשא על ההנחה שהעולם הליברלי לוקה באנטישמיות קשה, קובץ סיפורים שמוכיח באופן חד־משמעי: מסנגל ועד ערב השנה החדשה, כולם שונאים יהודים
זה היה שבוע לא פשוט. ההצבעה באו״ם הוכיחה למי שבנה על אומות העולם, שהפסוקים “הן עם לבדד ישכון״ ו״סעמק האובמה הזה״ כאן כדי להישאר. האמבוש שהכין ברק אובמה לנתניהו לא היה מבייש את הפח שטמנה לי שירן, כשאמרה לי השבוע בכניסה לקניון רמת־אביב “בוא מאמי, חצי שעה אנחנו בחוץ״, רגע לפני ארבע השעות הקשות בחיי. לא מעט אנשים, מהצד ששיחק אותה לא שמח מההצבעה אבל בחדרי חדרים חגג כמו מטורף כי אובמה הכניס לביבי, שאלו השבוע שוב בטון מעליב: “עוד פעם תגידו שזה כי העולם אנטישמי?״. ובכן, שאלה קשה, שהתשובה אליה היא כמובן - כן.
לא כי לעולם אסור להתנגד להתיישבות יהודית ביהודה ושומרון (למרות שאתם שם בוונצואלה, סנגל וכל השאר חייבים להודות שזה מוזר, כי אחרי הכול קוראים לזה “יהודה״). ממש לא בגלל זה. מה שהופך את ההחלטה לאנטישמית בעיניי היא ממש לא העמדה, אלא הבחירה לעסוק דווקא בה, במיוחד עכשיו. בשעה שכל העולם המוסלמי עולה באש, תמונות של ילדים מרוטשים מגיעות מסוריה, אלפי פליטים ממלאים ריאותיהם מים וטובעים בערימות בניסיון לברוח מהתוהו ובוהו, אסלאם דאעשיסטי קיצוני משתולל באירופה ומכריז על כוונתו לגרש את הכופרים. אם ברגע הזה מה שחשוב לכם זה לזנוח את הקוקטיילים העלובים שלכם ולרוץ אל מועצת הביטחון כדי לקבל החלטה נגד המדינה היחידה בבית השחי של העולם הזה שאשכרה עדיין מנסה לשחק לפי הכללים, אז כן, עולם, אתה אנטישמי.
נכון, אתה כבר לא האנטישמי ההוא עם השפם שצווח ביד מונפת. אתה עולם מתוחכם יותר, ליברל דה־לה־שמאטע שמדבר בנחת, אבל בהחלט אנטישמי. וכאילו בהזמנה, בדיוק בשבוע שבו מתקבלת ההחלטה האובמאית הזאת, מגיע הסילבסטר, אותו אירוע ספק אזרחי ספק נוצרי שמלווה פה כבר שנים באמירה היהודית כל כך “מה אתם חוגגים, אתם לא יודעים שסילבסטר היה אנטישמי?״.
ובכן, אני מאחרוני הצווחנים, ואם תשאלו אותי היהדות יכולה לעתים להיות דת ממש היסטרית. אבל אתם יודעים מה, כשזה מגיע לסילבסטר היא בהחלט לא צווחת סתם. סילבסטר, החג שנקרא על שם קדוש נוצרי עם שם של חתול, הוא אנטישמי ועוד איך. איך אני יודע? יש לי הוכחות.
הסילבסטר הראשון שביצע כלפיי פשע שנאה חמור רק כי אני יהודי היה הסילבסטר המפורסם של שנת 2000. כן, ההוא מהבאג. אני, בחור בן 17 וקצת שהפך בקיץ אחד מגמד מחוצ׳קן לבחור שנראה סוף הדרך (בתכלס נראה סביר, אבל היה מחזור חלש באותה שנה בעפולה), מצליח להשיג דייט מהחלומות לערב הסילבסטר עם אנה קרמינצקי (שם בדוי, אין לי מושג מה השם המקורי. שירן לא מרשה לי לזכור שמות של בנות אחרות) - נערה שביום טוב שלי וגרוע שלה הייתה בערך ארבע ליגות מעליי. ידוע לכולם שהסכמה לדייט בסילבסטר זה הרבה יותר מעוד בחורה שמסכימה לצאת איתך לדייט. זו בעצם בחורה שאומרת “כן, אני מוכנה להתנשק איתך״, ולכן אפשר לומר בעדינות שדי ציפיתי לדייט הזה. לא בעדינות, אפשר להגיד שמממששש!!!1 ציפיתי לדייט הזה.
בבוקר שלפני היום האחרון של המילניום התמלאו כותרות העיתונים בחשש מדבר אחד בלבד: באג אלפיים. אני לעומת זאת חששתי אך ורק מקושי קל בבליעה. עם הקושי הזה התעוררתי, וכאשכנזי משני הצדדים שיודע שאינו ניחן במערכת חיסונית מן המשובחות, הבנתי שיש לי 24 שעות לשרוד כשאני על הרגליים עד הדייט המיוחל. יום למחרת, בבוקר חגיגת המילניום, חום גופי עמד על 40.5 מעלות. כמה שעות לפני הדייט עוד התעודדתי: החום ירד לטמפרטורה הקרירה של 39.6. אבל כמה רגעים לאחר מכן עלה החום שוב. הרגשתי שגופי בוגד בי ברמה שלא הייתה מביישת את אובמה בימיו האחרונים בתפקיד. התקשרתי לאנה והודעתי לה שבאג אלפיים ניצח אותי.
היא אמרה “לא נורא, נצא פעם אחרת, מבטיחה״, אבל היא הכירה מישהו באותו סילבסטר, ולי לא יצא לפגוש בה שוב. למודאגים ביניכם אספר שסילבסטר 2000 לא היה נורא, בדיעבד. במקום הדייט עם אנה ישבתי עם הוריי וצפינו בסרט.
סילבסטר 2002 - ללא ספק תשעה מגני דוד צהובים מתוך עשרה במדד האנטישמיות. אני חייל בבסיס חיל האוויר בחצור, שעושה סילבסטר בבסיס כדי לאפשר לחבר ממוצא ברית המועצותי לצאת הביתה. בערך בעשר מתארגנת קנוניה לצאת לחגוג את הסילבסטר במועדון ביישוב הסמוך, בלי שאף אחד ירגיש. הייתי די טרי בצבא ופחדתי שיתפסו אותי, אבל שני טבחים שאימצו אותי לחיקם שכנעו אותי, ואני מצטט, ש״שום דבר לא יכול לקרות״.
שתיים וחצי לפנות בוקר, אנחנו נוסעים בחזרה לבסיס אחרי אחלה מסיבה. עכשיו צריך רק להגיע למגורים בלי שהש"ג יעשה בעיות, ואנחנו מסודרים. פתאום, מרחוק, אנחנו מבחינים באור מהבהב בכחול ואדום מכיוון שער הבסיס. אנחנו מאטים את הרכב ומתחילים לנסוע באיטיות ולברר מה פשר האורות. ארבע ניידות של משטרה צבאית צובאות על שער הבסיס. הסתרנו את הרכב מאחורי כמה שיחים, והתקשרנו למישהו כדי שיספר לנו מה קורה. מתברר שבדיוק בערב הסילבסטר נערך תרגיל המדמה חדירה לבסיס, והוא נסגר הרמטית עד לשעה שמונה בבוקר. את הלילה העברנו במכונית, מחכים עד יעבור זעם. זעם לא עבר, אבל בבוקר עבר אחד מהרס״רים והעיר את שלושתנו עם חיוך וארבעה עשר יום ריתוק. אנטישמי כבר אמרתי?
סילבסטר שלישי שהתנהג כלפיי באנטישמיות שלא הייתה מביישת את ונצואלה וסנגל ביום טוב הוא ללא ספק סילבסטר 2004. המקום הוא קופנגן, תאילנד, ואני בעיצומו של טיול אחרי צבא. כבר שבועיים שאני וחמשת החברים שאיתי על האי שומעים רק דבר אחד מכל מי שאנחנו פוגשים. “אתם חייבים להיות כאן בסילבסטר״. האמת שהיינו עוזבים את קופנגן מזמן - לא שסבלנו, נהנינו מאוד, אבל היינו באי כבר לא מעט ורצינו להמשיך ליעד הבא.
החלטנו בכל זאת למשוך עוד שבוע, רק כי כל מי שפגשנו אמר לנו שאת הסילבסטר חוגגים רק כאן. בבוקר הסילבסטר קמנו נרגשים וטובי לבב, והלכנו להעביר את הזמן על החוף עד שתתחיל המסיבה הגדולה שחיכינו לה כל כך הרבה זמן. בערך בשש בערב חזרנו שזופים בהגזמה לחדר, כדי להתארגן לפני שהטירוף מתחיל. הדבר האחרון שאני זוכר הוא שרגע לפני שהגענו ראיתי שחור בעיניים ואיבדתי הכרה.
כמה דקות אחר כך מצאתי את עצמי מונח על ערסל כששני חברים מחזיקים לי את הרגליים ומנסים להעיר אותי בקריאות דאגה קורעות לב של “יאללה זמרי תתאפס על עצמך, אין מצב שאתה דופק לנו את הסילבסטר״. עד היום אני לא יודע אם זו הייתה תוצאה של אלכוהול, מכת שמש או התקף חרדה, אבל את הסילבסטר בקופנגן ביליתי בשינה, בעוד חבריי נהנים באופן חסר פרופורציות. רק אחרי עוד כמה חודשים בדרכים הבנתי שאין דבר שגורם לך להיות מרוצה יותר בזמן טיול, מאשר העובדה שאתה נהנה בזמן שמישהו שמטייל איתך מפספס הכול.
את הסילבסטר הקרוב סחבק הולך לבלות בביתו, עם שמיכת צמר, כוס תה, מזגן על 28 מעלות, האישה שאני אוהב, ופרק של “המתים המהלכים״, סדרת הזומבים האהובה עליי. כי עם כל הכבוד לאובמה וסילבסטר, אנחנו, כעם שעבר אינספור פוגרומים ושואות, צריכים תמיד ללמוד מההיסטוריה שלנו. ואם יש משהו שההיסטוריה לימדה אותי זה שכשיש מלא אנטישמים בחוץ, עדיף להישאר בבית.
אקו"ם