מדהים: ממשלה בונה את העתיד על נשיא הפכפך
אפשר להתווכח מי אשם, אבל כשישראל צריכה להסביר את זכותנו על הכותל - התוצאה הרסנית. מה שמדהים הוא שממשלה שלמה בונה את העתיד הקרוב והרחוק על נשיא הפכפך
נפתלי בנט הגיע ביום ראשון בצהריים לרחבת הכותל. הקור העז לא הרשים אותו. בנט עמד מבסוט ומחויך בחליפה קיצית מול קבוצה של עיתונאים קפואים, וירה את התגובה שלו להחלטה 2334 של מועצת הביטחון. הוא כמובן הפך את ההחלטה הקשה ואת ההימנעות ואי־הטלת הווטו האמריקני לאירוע היסטורי חיובי בתולדות עם ישראל. הוא קרא לעשות חשבון נפש על הסכמי אוסלו ונאום בר־אילן, ולהחיל מיד את הריבונות הישראלית על מעלה־אדומים ועל שטחי C. בדרכו החפוזה החוצה פגש שר החינוך קבוצת ילדים קטנים ולא נטש אותם עד שאמרו לו כי מעל הכותל, על הר הבית, התנוסס בית המקדש.
אפשר להתווכח על הכול. האם, כפי שטוען השמאל, הניהול הסרבני והבעייתי של מדיניות החוץ הישראלית גרם למשבר החמור עם ממשל אובמה ובסוף הפקיר את ישראל מול כל העולם? האם התעלול הקבוע של נתניהו של "כן" ובעיקר "לא" למדינה פלסטינית - נמאס על כולם ונחל מפלה צורבת? או שאובמה הגיע טעון מלכתחילה באנרגיות אנטי־ישראליות ולא היה שום סיכוי לשנות את ההחלטה שהעביר בסוף הקדנציה שלו, כפי שטוענים בנט והמתנחלים?
מה שבטוח הוא שהתוצאה הרסנית. בנט הגיע לכותל וקבל על החלטת האו"ם שקובעת כי הכותל והר הבית הם "שטח כבוש". מסיבת העיתונאים המאולתרת שלו מלמדת שעיני העולם נשואות היום אל הכותל ואל העיר העתיקה. אילו הייתה מדיניות אחרת, שקולה, חכמה ואחראית - אולי לא היינו עומדים שם בקור. בנט, שגרר יחד עם איילת שקד את נתניהו להרפתקאות חוק ההסדרה ועמונה - מגן היום על הר הבית מול העולם שמטיל ספק בריבונות שלנו על עיר הבירה. וארה"ב עוד משתתפת בחגיגה ואולי מובילה אותה. כזה עוד לא היה לנו.
הנזק המדיני שגורמים בנט ושקד הוא עצום. האימה שהם מטילים על ראש הממשלה ובעקבותיו על הליכוד כולו, חייבת להילמד בבתי ספר לממשל, בחוג הפסיכו־פוליטי. נתניהו הרי לא רצה את חוק ההסדרה ואמד היטב את התוצאות הבינלאומיות הקשות שלו, אבל הוא חשש מבנט ולא הטיל וטו משלו על החוק, וזה מה שגרם לכל הצרות. השבוע איבד נתניהו את העשתונות לגמרי והכריז מלחמה על כל העולם, גם על ידידי ישראל. ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי - אאוט. ראש הממשלה היהודי של אוקראינה - אאוט. צרפת? אביגדור ליברמן הפך את ארמון האליזה לאנטישמי ואת הוועידה הבינלאומית ב־15 בינואר בפריז למשפט דרייפוס, וגם קרא ליהודים לצאת ולברוח לישראל. אולי בעצם אי השדים זה כאן?
בנט חלץ את הפקק, ונתניהו התעצבן על תגובת העולם ושפך את המים על כל ראשי המדינות. שרי הליכוד לא החמיצו את ההזדמנות להפוך את ישראל לארץ גזרה ולהטיל עליה חרם עצמי. אלה הימים שבהם השרים וחברי הכנסת מקיימים טקסי הדלקת נרות בכל רחבי הארץ, וחברי מרכז הליכוד באים בהמוניהם לשמוע אותם. נאה לפוליטיקאים לכסח שם, בעיקר את הנשיא אובמה, מי שנחשב בעיניהם אויב המדינה, אף שהעמיד לרשותנו את 38 מיליארדי הדולרים, תקציב הביטחון הגדול ביותר שארה"ב הציעה עד היום. ככל שתנאץ את אובמה, כך תזכה לתשואות הפעילים. לפי שעה מירי רגב מובילה בטבלת השנאה כפוית הטובה הזו כלפי הנשיא היוצא. בסוף השבוע הצטרף לאובמה גם שר החוץ ג'ון קרי. שתי קללות בכרטיס אחד.
נאה לשרי הליכוד גם לשבח בחנוכה את ארץ ישראל השלמה, מהים עד הנהר. גלעד ארדן, ישראל כץ, מירי רגב, יריב לוין וכל האחרים מתיישרים לפי הקו של בנט ומדברים כבר על סיפוח השטחים, מה שיבודד אותנו עוד יותר מן הסתם. הלקח העיקרי בימין הוא שלא חשוב מה נעשה, העולם כולו נגדנו, אז למה שלא נחיל ריבונות על השטחים ונקים מדינה דו־לאומית לתפארת? למי אכפת שמדינה כזו תחסל את הרעיון הציוני? אגב, לפעמים נדמה שנתניהו עצמו נבהל קצת מהתגובות המקצינות של שריו. השר אופיר אקוניס התבטא השבוע בתקיפות נגד פתרון שתי המדינות וקיבל שיחת נזיפה מראש הסגל של נתניהו, יואב הורוביץ.
הפרק המדהים ביותר בסיפור המדיני הנוכחי הוא התלות המוחלטת בדונלד טראמפ. ממשלה שלמה, מראשון השרים ועד האחרון, וקואליציה ימנית גדולה בונים את העתיד הקרוב והרחוק על נשיא הפכפך שמסוגל לסתור את עצמו בציוץ אחד שמכיל 140 תווים. אתה מדבר עם השרים ולא מאמין. מבחינתם טראמפ, שלא ביקר כאן מעולם, הוא המושיע האולטימטיבי של ישראל. התמיכה שלו בעמדות הימין האידיאולוגי והמתנחלים ברורה להם. חוק ההסדרה מובטח, והעברת השגרירות האמריקנית לירושלים היא כבר מעשה עשוי.
יכול להיות שזה המצב, אבל אולי לא? לא מזמן יצא לאור ספרו של עוזי ארד, 'המל"ל'. ארד היה היועץ המדיני של נתניהו בקדנציה הראשונה, וראש המטה לביטחון לאומי בקדנציה השנייה. בספר מתאר ארד את הפגישה הראשונה של נתניהו עם אובמה במאי 2009. "השיחה ביניהם בנושא הפלסטיני הייתה מתוחה, קשה ולעומתית. פגישתם האישית נמשכה זמן רב מאי־פעם, כשהפמליות ממתינות בחדר סמוך", מתאר ארד, ואפילו מספר ששר ההגנה האמריקני, בוב גייטס, שחיכה איתו בחוץ, גילה מורת רוח גוברת ורטן על הסיטואציה.
"למעשה", מסכם ארד, "הנשיא אובמה הציב בפגישה זו במפתיע דרישה להקפיא את ההתנחלויות. הייתה זו חריגה מההבנות בתחום זה שגובשו בין ממשל בוש ובין ראש הממשלה שרון, והמחלוקת בנושא הזה נמשכה חודשים ארוכים לאחר הביקור".
האם ראש הממשלה נתניהו לא יופתע שוב גם בפגישה הראשונה עם טראמפ, למרות הציוץ המבטיח משלשום? האם טראמפ לא יראה מתוך הבית הלבן את מה שלא רואים מהמגדלים בניו־יורק? האם נתניהו, שהסתכסך ללא תקנה עם הנשיאים ביל קלינטון ואובמה, שלא אהבו את האופי שלו, לא יסתבך גם עם טראמפ חסר הסבלנות והבלתי צפוי? הייתי מת להיות זבוב על הקיר בחדר הסגלגל כאשר הנשיא החדש ישאל את נתניהו בארבע עיניים, בסגנון עסקי וקצר רוח: "מיסטר ג'נטלמן, איך אתה מתכוון לפתור את הבעיה שלכם עם הפלסטינים, ואנא, אל תסובב אותי סביב השיח".
את המשפט הנוראי הבא שמעתי במו אוזניי ביום חמישי לפני שבוע, מעט אחרי השעה שש בערב, באיזו תוכנית סאטירה דבילית כמו אלה שתופסות את גלי האתר בימים האלה. ה"דיון" בתוכנית עסק בשחרורו של משה קצב מכלא מעשיהו, וכל אחד התבקש להרביץ איזו הברקה על שחרור מוקדם. "אני חושב שצריך לשחרר את יגאל עמיר", זרק אחד המשתתפים ונימק: "לרצוח ראש ממשלה זה לא נשמע לי רעיון כל כך רע".
אז ככה. את השידור הזה, שהייתה בו הסתה לרצח ראש הממשלה נתניהו, היה צריך לחתוך באבו, לשלוח את הסטיריקנים האלה הביתה, ולהשמיע מוזיקה עד התוכנית הבאה. ההמשך היה צריך להתנהל בדרכים משפטיות. רק כך היו החבר'ה האלה לומדים לשים גבול. דרמה רדיופונית כזו הייתה אולי משכנעת גם את המסיתים מימין לשתוק מול המיקרופונים, שהם בעצם רובים שנטענים בהבל פה.
אקו"ם