יום לפני הכרעת הדין: אייזנקוט מלבה את האש
הכדור הבודד שירה אזריה ייזכר בתולדות ישראל כאירוע שהעמיק את הקיטוב הפוליטי בישראל, ואף העמיד את האתוס של הצבא במחלוקת לאומית, אולי לראשונה בתולדות המדינה. אם אזריה יורשע, טענות על קיפוח עדתי יתפסו מקום של כבוד במחאה הגדולה שתפרוץ
שר הביטחון משה (בוגי) יעלון נראה נסער במיוחד בסוף מארס 2016, כמה ימים אחרי תקרית האש בתל רומיידה, שבמהלכה חיסל החייל אלאור אזריה מחבל גוסס. יעלון החזיק ביד את ממצאי התחקיר המבצעי שנעשה בשטח, ורתח על החייל שלא פעל לדעתו על פי אמות המידה המוסריות של צה"ל. יעלון שחזר את המהלכים, דקה אחר דקה, והרים את קולו לשמיים כאשר סיפר כי "החייל ביקש מהחבר שלו להחזיק לו את הקסדה ואז הלך וירה למחבל השוכב בראש". שאלתי אז את יעלון האם ראש הממשלה מתייצב מאחוריו במאת האחוזים, והאם התמיכה שהוא מקבל היא מלאה. "בוודאי, אין שום ספק", ענה לי יעלון.אלאור אזריה: סיכום האירועים (עריכה: עלאא עאקלה)
אבל ראש הממשלה לא החזיק בתמיכה הזו לאורך זמן רב, כידוע. בחושיו החדים הבין בנימין נתניהו כי מתפתח כאן מאבק פוליטי, חברתי, אזרחי ומשפטי סוער והוא חייב לקחת צד. נתניהו תפס כי רוב הציבור הימני, שזה בעצם הציבור שלו, תומך במעשהו של החייל אזריה. מבחינתם הוא ירה והרג מחבל שבא לבצע פיגוע, ואין כאן הרבה מקום לשיקול דעת אחר. נתניהו החליט שהוא לא עומד מול הרוח הזו והתחיל להתחבר אליה. משה יעלון נותר בודד במערכה. לימים היה קל לנתניהו להדיח אותו מתפקידו כשר ביטחון ולמנות במקומו את אביגדור ליברמן, מי שהפך את משפט אזריה לכרטיס הביקור הפוליטי שלו, בטרם נכנס לתפקידו בקרייה.
משפט אזריה חתך את החברה הישראלית בכמה כיוונים. הימין התייצב לצד החייל ברובו המכריע, כאמור. אין היום חבר כנסת בליכוד, שלא לדבר על פרלמנטר מהבית היהודי או ישראל ביתנו שיעז לצאת נגד מעשהו של החייל. במקרה כזה הקריירה שלהם תהיה נתונה בספק גדול. ח"כ אורן חזן (ליכוד) כינה את אזריה "גיבור" וח"כ שולי מועלם (הבית יהודי) הציעה להעניק לו צל"ש. משה פייגלין, שהקים את מפלגת "זהות" הלך להפגין עם פעיליו בכיכר רבין בעד החייל אזריה. פייגלין טוען כי לאזריה דווקא מגיע אות המוסר, מכיוון שהוא העמיד תמרור אזהרה בוהק בפני הטרוריסטים הפלסטינים. לפי פייגלין, חלה ירידה דרסטית בפיגועי הסכינים מאז הירי של אזריה, ורק בגלל זה.
המיעוט בימין מיוצג עדיין על ידי יעלון. מדובר באנשים שרוצים לשמור על צלם האנוש של הצבא, גם בימי המאבק באויבים הקשים והאכזריים ביותר, "כי אחרת צה"ל עלול להפוך לדאעש", כפי שהתבטא יעלון לאחרונה. המיעוט הזה חבר לרוב אנשי השמאל שגינו את מעשיו של החייל. השיח הציבורי בין הצדדים התלהט לאורך החודשים האחרונים בעיקר ברשתות החברתיות, ההסתה חגגה והכינויים נעו על הציר שבין "בוגדים" (למתנגדי החייל) ו"רוצחים" (לתומכי החייל). בעקבות המשפט אפשר בקלות לכתוב פרק נוסף על הקיטוב הפוליטי בישראל.
משפט אזריה העמיד את האתוס של הצבא במחלוקת לאומית וציבורית, אולי בפעם הראשונה בתולדות המדינה. תומכי החייל יטענו כי הצבא בנוי על האמת הפשוטה "הקם להורגך השכם להורגו", ולא "הקם להרגך השכם להצילו'". מתנגדי החייל יאמרו כי "הקם להרגך השכם להורגו", זה נכון, אבל זה לא המקרה. סביב הנקודה הזו נסוב חלק ניכר מהדיון המשפטי: האם המחבל עדיין סיכן את החיילים והמפקדים בסביבה, או שלא יכול היה כבר להזיק? האם החייל אזריה ירה בו מתוך שאיפת נקם, או מתוך אילוץ מבצעי?
הוויכוח גרר את צה"ל למערבולת, והכרעת הדין מחר עלולה להגביר אותה ללא הכר. החיילים במבוכה סביב השאלה מהי הדרך הטובה ביותר של צה"ל למלא את ייעודו, ומה הם צריכים לעשות כדי שלא למצוא את עצמם על ספסל הנאשמים. גם העמדה של רוב המפקדים, מהרמטכ"ל ומטה, נגד אזריה לא הקלה על החיילים בשטח. רבים מהם הלכו עם החייל באופן אינסטינקטיבי. הם הזדהו עם מעשיו והתחברו ליוזמה הפסולה שנקט. במהלך המשפט הופיעו אלופי צה"ל בדימוס והגנו על אזריה ועל מעשיו. מי צודק?
וכדי להגביר את הבלבול יצא היום הרמטכ"ל גדי אייזנקוט בהצהרה חדשה לפיה "צעיר בן 18 הוא חייל ולוחם, ולא הילד של כולנו". בעיקרון זה נכון. אזריה הוא לא הילד של כולנו. צה"ל הוא של כולנו. אבל הדברים גררו עימות קשה, נוסף, בין מפקדי צה"ל ובין משפחת החייל.
הכדור הבודד שירה אזריה והמשפט שבא בעקבותיו הצית מחדש את המאבק מול האליטות, לצד המריבה הפוליטית הבלתי נמנעת. מפקדי הצבא, הבכירים במערכות המשפט, בג"צ, התקשורת, ראשי האקדמיה והפרשנים המשפטיים, הסופרים והאמנים ואפילו תומכי אובמה נגד טראמפ נכללו באגודת שמאל אחת. פרקליטיו של אזריה ניסו עד הרגע האחרון לעשות שימוש בעמדות המוקדמות שנקטו בכירים בצבא נגד החייל, וטענו כי עשו לו משפט שדה. היום הם גם תובעים להקים ועדת חקירה בעניין הזה.
גם התקשורת הפכה למוסד שנוא עוד יותר בעיני הימין, בעקבות משפט אזריה. ההתנפלות האלימה על העיתונאי אמנון אברמוביץ שהגיע לבית הדין הצבאי ביפו לימדה על האווירה המסוכנת, שטיפסה עוד שלב. ואפילו הנימה העדתית המוכרת לרעה התגנבה לתוך הוויכוח הקשה שהתקיים פה מאז חודש מארס האחרון. יש לי תחושה שהדיאלוג הזה יחריף אם החייל יורשע בהריגה ויוטל עליו עונש חמור. טענות על קיפוח עדתי יתפסו מקום של כבוד במחאה הגדולה שתפרוץ כאן.
אקו"ם