המפסיד העיקרי ממשפט אזריה הוא ארגון 'בצלם'
מקרה אזריה היה הזדמנות להאיר זרקור על מדיניות הכיבוש, ש'בצלם' ודומיו פועלים לסיימה. אם הארגון היה מאמץ את אזריה ומספק לו הגנה משפטית - האחריות הייתה מתגלגלת בחזרה למדינה ולא לחייל הפשוט שנשלח בשמה, וכך גם הדיון הציבורי לא היה מוסט
המשפט של אלאור אזריה הוא ההחמצה הגדולה של הארגונים החותרים לסיום הכיבוש. אזריה ביצע פשע חמור שמדינת חוק חייבת להוקיע, אין להקל ראש באחריות האישית שלו למעשיו ומסוכן מאוד לתת לגיטימציה למעשיו. ועם זאת, אלאור אזריה הוא גם תוצר של בעיה עמוקה יותר – הכיבוש.הכיבוש מאלץ את צה"ל לבוא במגע תמידי עם אנשים שמתנגדים לנוכחותו ולכן נאבקים בה. זו עבודה מגעילה, לשלוט באלו שלא רוצים אותך, לבוא במגע יומיומי עם מי שמוגדר האויב, לראות אותו, אותם, כל כך מקרוב. עבודה שהיא סיר לחץ של עצבים, שדורש איפוק וכוחניות בו זמנית.
אלאור אזריה: סיכום האירועים (עריכה: עלאא עאקלה)
הרבה יותר נוח וקל לשלוט בהם מרחוק, מהמטוס או ממסך המחשב. אבל המחשב והמטוס אינם מספיקים, יש צורך גם בבשר התותחים שיתפעל את מה שקורה בשטח, שישלוט בגופו על אלו שלא רוצים בו. כך נוצר מצב בלתי אפשרי, שבו אנשים צעירים, שעוד לא סיימו להתבגר, הופכים לחיילים, מקבלים נשק לידיים ואת הפקודה לשלוט באנשים אחרים. בדרך כלל החיילים הללו אינם האנשים שהיו הולכים לקורס טיס או לחיל המודיעין, כי הם מהפריפריה (נתון שמוריד את הקב"א ואת הסיכוי להיות מהצופים מרחוק), מזרחים, יוצאי/ות אתיופיה או ברה"מ לשעבר. בהיותם חלק מהחברה הישראלית, מגיל 0 פמפמו להם (לכולנו) שכשיגדלו ילכו לצבא ויגנו בגופם על המדינה, בשנים האחרונות מפמפמים להם (לכולנו) ביתר שאת שמגיע מוות למחבלים, ברוח הקם להורגך השכם להורגו.
וכך הם מתגייסים לתפקיד החלומות - לשלוט באלו שאינם רוצים בשליטה, להוציא לפועל את מדיניות הכיבוש של מדינת ישראל. המדיניות הזאת, שהשנה יחלפו 50 שנה מתחילתה, וביומיום היא פשוט עבודה של חיילים, היא טריגר לכל מיני התנהגויות אנושיות. העיקרית שבהן היא אדישות וקהות חושים – זה טבע האדם. אפשר למצוא גם אדיבות וחמלה ואהבת אדם. ואפשר גם למצוא אכזריות וטיפשות, כמו במקרה אלאור אזריה וגרוע מכך.
רובן המוחלט של ההתנהגויות והמעשים האנושיים הללו לא מצולם, או שהוא מכוסתח, או מוגדר כחוקי, וכך הוא עובר מתחת לרדאר התקשורתי, ללא התייחסות מיוחדת. כאמור, הטבע האנושי הוא אדיש. דוגמה אירונית במיוחד לכך, היא שעל פי עדויות ממקום האירוע, דקות ספורות לפני שאלאור אזריה הגיע למקום וצולם יורה במחבל השכוב, שהיה אחד מתוך צמד, המחבל הנוסף נורה על-ידי חייל או קצין כשהוא שכוב על הרצפה. מעשה שהוא כמובן פסול באותה מידה, אך למזלו של היורה, לא תועד במצלמות.
את התיעוד של שני המקרים אספו מתנדבי ארגון 'בצלם', שכאמור, החמיץ הזדמנות פז לכבוש את הקונצנזוס וגם לייצר דיון ציבורי חשוב סביב הכיבוש וההשלכות שלו (במקום הדיון המתקיים עתה לגבי הלגיטימיות של צה"ל ושל שלטון החוק וקריאות הסרבנות מימין).
כשכבר נחשף מקרה כזה, הממסד, שהוא האחראי למדיניות שבשמה נשלח אזריה, עושה הכל כדי לגלגל את האחריות על החייל הפשוט, הש"ג, ומציג אותו כעשב השוטה, כל זאת כדי להסתיר את שורש הבעיה האמתית – אותו ממסד, שמתחזק במשך עשרות שנים את אותה מדיניות הרסנית.
המקרה של אלאור אזריה הוא הזדמנות להאיר זרקור על אותה מדיניות, שארגון 'בצלם' ודומיו פועלים לשנותה ולסיימה. ארגון כזה יכול היה לאמץ את אזריה, עם כל המורכבות שבדבר, ולספק לו הגנה משפטית, בטיעון של "הגנה מן הצדק" – בטוחני שקל למצוא עבירות דומות שנעשו בהזדמנויות אחרות (כולל דקות קודם לכן) על ידי חיילים וקצינים שלא הועמדו לדין.
הארגון היה בוודאי נהנה מחלק מהתמיכה הציבורית לה זכה אלאור, ואף עושה צעד חשוב בדרך לסיום הכיבוש, המטרה אותה הוא מתיימר להשיג. שיתוף פעולה כזה היה מניב כמובן רווח גם לאזריה. חבירה לארגונים שממילא עוסקים במשפטיזציה של הכיבוש יכלה, לכל הפחות, לספק לו הגנה משפטית מוצלחת יותר מזו שהייתה לו. חבל שבחר לחבור לגורמי ימין קיצוני ולפוליטיקאים שגרפו הון פוליטי על גבו, שמצדיקים את המעשה הפסול שעשה, ושמלכתחילה יצרו אווירה שמצדיקה את המעשה, אבל לא ישלמו חלקיק מהמחיר.
הרווח הגדול ביותר משיתוף פעולה שכזה, בין ארגוני שמאל ואזריה, היה כמובן לחברה הישראלית, שיכולה הייתה, לראשונה זה עשרות שנים, להתמודד באופן כנה עם ההשלכות של המדיניות הישראלית ברוב שנות קיומה, במקום לטאטא אותן מתחת לשטיח. לחיבור בין אלאור אזריה הימני, המזרחי, מהפריפריה החברתית, שהוא תוצר של כיבוש, לבין ארגוני השמאל האשכנזים, שהם חלק מרכזי בהגמוניה, ופועלים נגד הכיבוש (שאותה הגמוניה יצרה) – יש פוטנציאל מהפכני, שיכול היה לשנות את פניה של החברה הישראלית ולהתחיל תהליך מואץ של איחוי השסעים.
אבל עוד לא מאוחר. אולי ארגוני השמאל החותרים לסיום הכיבוש עוד יפתיעו ויחברו לאזריה לפני מתן גזר הדין. וגם אם לא עכשיו, הכיבוש אינו גזירה משמיים ואפשר לשנות אותו. אולי אלאור אזריה יהיה הטריגר לכך, ואולי הוא עוד יעשה זאת באופן אקטיבי. אין לדעת, אולי נראה אותו עוד כמה שנים פועל לסיום המדיניות ששלחה אותו לשרת אותה ואז זרקה אותו לכלא, מצטרף לארגון בצלם או לשוברים שתיקה. או אולי מקים ארגון אפקטיבי יותר מהם לסיום הכיבוש.
אקו"ם